"היגיע הזמן שתצאי להתבודדות"

"היגיע הזמן שתצאי להתבודדות" אמר לי יובל המורה לזן באחת הפגישות שלנו.

"מה זה? מה זה אומר התבודדות?"שאלתי מופתעת.

"תצאי לכמה ימים משגרת היום יום שלך לצימר, אוהל, או לחו"ל. המגבלות הן :לא לקרא, לא לצפות בטלביזיה, לא לתקשר עם אנשים, לא לגלוש במחשב.

"אז מה אני אמורה לעשות? "

מה שאת רוצה.. לטייל, למדוט, לבשל, להתעמל,לרקוד, לצייר, לכתוב ".

"כמה ימים ללא קשר עם הבית? נשמע מעניין. קצת מפחיד להיות כך לבד...לא יודעת... אחשוב על זה. "

נפרדתי מיובל .התחלתי לגלגל את הרעיון במחשבה. ככל שהתעסקתי עם זה האפשרות ריגשה אותי. כמה ימים מחוץ לבית עם הוראות מפורשות ממה להימנע.

הסקרנות הדליקה אותי. מה יהיה לי? איך אעביר את הימים? איך ארגיש? מה אמצא? מה יוולד? מה ימות?

סיפרתי לילדים. "אמא את ירדת מהפסים" אמר לי אדם. "תשתגעי בלי לקרא, בלי מוסיקה, סרטים, אנשים. מה את עושה כל מה שיובל אומר לך"

"ואם יובל יגיד לך לקפוץ מהגג תקפצי?" התריסה בי שירה.

"אם אחשוב שזה לטובתי ולא מסכן אותי??.... אז אולי כן." התגרתי בה.

"אמא אני ממש דואגת לך" אמרה מאיה. "את עומדת להשתגע... איזה רעיון פסיכי?"

" פסיכי? יש מצב. גם אני חושבת שהרעיון קצת מוזר , זה מדליק לא? לצאת למקום לא מוכר ולהיות אחרת מזו שאני רגילה."

התגובות שעשעו אותי. החלטתי לנסוע. שמעתי על צימר מקסים בנחשולים, הזמנתי ויצאתי להרפתקה .

בפורדיס הצטיידתי במצרכי מזון לחמישה ימים מתוך כוונה לבשל ולהימנע כך מכל מגע הכרחי עם אנשים.

הגעתי לבית קטן על חוף הים, צמוד לשמורת טבע. הבית עשוי מעץ ,בכניסה מטבחון וסלון עם ספות צבעוניות וגרם מדרגות מעץ מוביל לעליה עם תקרה נמוכה ,מזרון על הרצפה וחלון מאורך הצופה לים מעט מעל למרשות המיטה.

הימים עברו בהרבה שיטוטים לאורך החוף,בשמורת הטבע, במדיטציה. ביום הראשון העסיקו אותי הרבה ענייני החיים שלי בבית. הילדים, העבודה ,המשפחה.

ביום השני אי שקט ,כעסים, תסכולים ,פחדים תחושות קשות . "לא יכולה להיות כאן לבד, " "אולי אחזור הביתה? למה אני צריכה לסבול? " חשבתי

החלטתי ,לא להחליט ,לא לשנות, להמשיך לשוטט בינות לפרחים והגלים. להסתכל בשקיעות ובזריחות עם כוס הקפה ביד .

כשטיילתי לאורך חוף הים או בין פרחי הבר צפו ועלו לנגד עייני תמונות ממפגשים עם אנשים בחדר הטיפולים במשך שנים רבות.

חלקם אני לא זוכרת את שמם או את הבעיה לשמה הגיעו אלי. כאלה שנפגשנו פעם אחת וכאלה שנמשכו שנים רבות.

שוטטתי בתוך סיפורים. גמעתי מרחקים בצד הגלים ,על החול הרטוב כש"לצידי" ה"אורחים" מתחלפים .

היו כאלה שידעתי רק חלק קטן מהסיפור שלהם, וכאילו שאלתי אותם "מה קרה הלאה? מה היה סוף הסיפור? מה איתך עכשיו? איפה את/ה ? חי/ה ?"

יש והתיישבתי לאכולבנחת את ארוחתי ומדי פעם אחד מ"האורחים" שלי הופיעו לנגד עיני. הזמנתי אותם לשבת מולי בארוחה."ספרו לי שוב את הספור שלכם" ביקשתי.

לפעמים הייתי מציעה לספור סוף שלא שמעתי אותו מאודי . לפעמים התווכחתי איתם, לפעמים התפעלתי מהם, צחקתי ובכיתי איתם .התבוננתי והקשבתי.

בלילה , כשהחלון הקטן למראשותיי הכניס את משב הרוח והמיית הגלים, היו עולים בי ספורים כמו הים שלח אותם. תמונה, תנועה או צלילים . לא רציתי לעצום עיניים (שלא ארדם) שמא השינה תגרש אותם והם לא יגיעו יותר..

לבדות? שעמום"? מה פתאום. חגיגה של מפגשים עם אנשים שונים ומשונים שחזרו אלי מכל שנות עבודתי כפיזיוטרפיסטית ומטפלת דרך המערכת האנרגטית , ללוות אותי .

עברו הימים והיגיע הזמן לחזור הביתה. לא רציתי. משכתי עוד שעה ועוד שעה בתוך מסיבת הים המפתיעה שהיתה לי.

חשבתי לעצמי שהחיים מזמנים לי ארוחת מפגשים כל כך דשנה ואין לי זמן לעכל אותה. שסיפורי חיים רוחשים בתוכי ,ספורים מפתיעים שכדאי להתבונן בהם ולספר אותם.

באוטו, בדרך חזרה הביתה צלצלה מאיה. בדיקת דופק ראשונית," הכל בסדר. אצלך, אמא?" ספרתי לה קצת מהחוויה שהיתה לי.

"אמא, אני רוצה לדעת, תכתבי את הספורים" התרגשה מאיה .

"לכתוב ספורים?? " נבהלתי.

כמה ימים אחרי שחזרתי נפגשתי עם יובל. הקראתי לו את מה שכתבתי חצי שעה לפני שיצאתי מהים כדי לתעד את החוויה במקום ולא בדיעבד.

"רישמי את מספר הטלפון "אמר יובל ,"תפני אליו תגידי שאני שלחתי תפגשי איתו ותתחילי לכתוב.

יובל אמר, אני עושה.

כתבתי ספורים שבא לי לספר לילדי על אנשים יוצאים מן הכלל כדי לתת להם השראה לבחור באומץ בדרך חיים שהם רוצים בה .שיהיה להם דמיון לא להיכנע לתכנית השגרתית שמוצעת לפנינו בדרך כלל. אנשים איתם נפגשתי בשעה שהם הלכו לבית ספר.