חיסכון בכאבי לב

ראיתי אותה מרחוק. "את טועה" אני אומרת לעצמי וממשיכה לבחון את האישה שהולכת במרחק מה ממני. אני משנה מיקום, מסתכלת מזווית אחרת וחושבת "לא, את לא טועה, זו היא". עברו שנים מאז נפגשנו. שיערה בוהק בלובנו, הקילוגרמים נערמו, פניה התעגלו עד כמעט לבלי הכר. אני עוקבת אחריה במבט. היא רחוקה דיה כדי לא לראות אותי והיא עסוקה בשני בני תשחורת שסביבה. אני עוד לא בטוחה שזו היא אבל אני כבר בודקת את ההליכה שלה. האם היא נעזרת באביזרי עזר? האם היא יציבה? ומה עם הרעד של הגוף? היא רחוקה מכדי שאראה. כך אני עוקבת ברחוב אחרי אישה שאני חושבת שזו מישהי שאני מכירה. אני מאבדת את כיוון ההליכה שלי, שכחתי לאן אני הולכת ולשם מה. מבלי משים אני מתקרבת אליה "כן, זו היא, הנה גומת החן כשהיא מחייכת ושפת הגוף שלה מתבהרת לי". אני מתעשתת, חוזרת לכיוון שאליו אני צריכה ו"נפגשת" איתה.

"עד גיל 30 לא היה לי אפילו דייט אחד" אני שומעת אותה באוזני רוחי אומרת לי, "אפילו כשניסיתי, שהזמנתי בחור אחד להיפגש איתי, הוא סירב. פעם אחת ניסיתי, כל כך נעלבתי... זה היה כשהייתי בצבא. היה חייל שהיה מסתובב סביבי, גם הבנות אמרו לי שהוא דלוק עליי אבל שהוא נורא ביישן. יום אחד הוא הגיע למשרד שבו עבדתי והיינו לבד לרגע, שאלתי אותו "אולי נלך יחד הערב לסרט בבסיס?" הוא נהייה נבוך ואמר "מצטער אבל יש לי חברה" ומייד יצא מהמשרד. לא הספקתי להבין מה קרה ברגע ההוא והמפקד נכנס וביקש ממני עבודה. כל אותו יום הסתובבתי כמו זומבי. התביישתי לספר לחברות שלי בבסיס מה שהיה", היא מספרת, "פחדתי שהוא ילעג לי. במרחק השנים אני ממש לא מבינה למה התעסקתי בפחד הזה כל כך אבל אז הרגשתי נורא. השתדלתי לא להיתקל בו, אם כי זה היה לא אפשרי בבסיס הקטן והצפוף שהייתי. לא סיפרתי את זה לאף אחד עד הרגע שאני מספרת את זה לך כשאת שואלת אותי איזה אירוע טראומטי היה לי בגיל 19 עם בחור".

הרבה אנשים עוברים ברחוב, מכוניות צופרות, רוכבי אופניים מפלסים דרך ואני מעיפה בה מבט חוזר ומהדהד, באוזניי הצחוק המתגלגל שלה אחרי שסיפרה לי על החייל ההוא.

"עד היום אני לא מבינה איך זה שלא הייתה לי אף פגישה רומנטית עד אותה פגישה מקרית בחדר המדרגות" אמרה. "כל אותן השנים שהייתי לבד חשבתי מה לא בסדר אצלי? איך זה שלחברות שלי יש פגישות, סטוצים, חוויות ואצלי... דממה. היחידה שיכולתי קצת לדבר איתה על זה הייתה הסבתא שלי. היא עודדה אותי ,הייתה אומרת לי שיגיע בחור מעולה בזמן שיהיה נכון לי ועד אז עדיף שליבי לא יישבר מאהבה נכזבת. נורא האמנתי לדברים שלה. היא דיברה בביטחון ובאמונה שכשהייתי לידה גם אני האמנתי שכך צריך להיות והייתי נרגעת.

יום אחד היה שיטפון בדירה השכורה בה גרתי. רבתי עם בעלי הבית. נורא התעצבנתי עליהם ובאותו הלילה חשבתי שאני רוצה דירה משלי. אני לא מוצאת לי בן זוג, לפחות יהיה לי בית משלי. פניתי להורים וביקשתי מהם עזרה לקניית דירה. "גם אני רוצה להתחדש במשהו" אמרתי להם. אני חושבת שלא אתחתן בקרוב אם בכלל אי פעם, אז חבל לי לבזבז את הכסף על שכירות. אני רוצה משהו משלי". אימא מיד הסכימה. אבא אמר: "זה לא זמן מתאים, הכסף שלי מושקע טוב ויש לי עכשיו רווחים, אני לא רוצה להוציא אותו עכשיו". למחרת אימא הודיעה לי שאלך לחפש דירה. תקופת החיפושים הייתה נהדרת. התמלאתי בשמחה של עשייה, כל כך התרגשתי כשמצאתי את הדירה במרכז העיר, בדיוק מה שחלמתי. התעסקתי בשיפוצים, בקניות לבית ולא שמתי לב שהקילוגרמים נשרו ממני. הייתי כל כך רזה, שמחה ונמרצת. נכנסתי לדירה שהתאהבתי בה מייד. יומיים אחרי שנכנסתי אליה היה משבר כלכלי. אבא התקשר אליי בבוקר ואמר לי "איזה מזל היה לי בזכותך... גם לא הפסדתי את הכסף וגם הרווחת דירה מקסימה".

יום אחד במשרד שבו אני עובדת התקלקלה המעלית. הייתי צריכה לרדת 6 קומות ולהעביר קלסרים. מאחוריי ירד מישהו בריצה. ירדתי לאיטי וחשבתי איך לא אפריע לו בריצת המדרגות. נתקלתי במעקה עם הקלסרים, הם נפלו לי מהידיים והדפים התפזרו על המדרגות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, איך אמנע מהבחור הרץ מדרגות ליפול על הדפים... הקלסרים השמיעו קול חבטה והוא עצר את המירוץ שלו. "רגע, רגע, צעקתי במדרגות, אני אוספת" התכופפתי, העיניים שלי היו תקועות במדרגות ולא שמתי לב שהוא אסף לי את מרבית הדפים. הוא נעמד מולי והגיש לי אותם. חייכתי, הודיתי לו והמשכתי בירידה וגם הוא. פתאום הוא עלה למעלה ושאל: "את נשואה?" "לא" אמרתי במבוכה. "עדיין לא" אמר כאילו מדייק אותי או בעצם מברר אם כבר לא. "עדיין לא" אמרתי בחיוך.

"אז.. תפגשי איתי לקפה אחרי העבודה? " קבענו שעה ומקום.

כמו שסבתא שלי אמרה "טוב ככה שלא תסבלי מכאבי לב עד שיבוא האחד".