נס הכדור

"את תקבלי את מרים לטיפול" אמרה לי המדריכה הקלינית בהתנסות הראשונה שלי. "מרים תגיע מבי"ח 'גהה', מאושפזת בשל דיכאון ופנו אלינו כי היא סובלת מכתף קפואה".

"מעולם לא פגשתי אדם בדיכאון קליני, למה אני צריכה לצפות?" פניתי למדריכה.

"אני לא מכירה את האישה, לא פגשתי אותה. סביר להניח שתהיה מסוגרת בתוך עצמה ואולי יהיה קושי לתקשר איתה. את צריכה להתייחס לכתף שלה. תבדקי ותראי איך את יכולה להקל עליה את הכאב ולהגדיל את טווח התנועה".

התכווצתי. זו הפעם הראשונה שאני נפגשת עם חולה לטיפול. לא כך ראיתי בדמיון שלי. תיארתי לעצמי שאני מראיינת מטופל כמו שלמדתי, עוברת על השאלות הרלוונטיות, עושה בדיקה פיסיקלית, מוציאה מסקנות וקובעת תכנית טיפולית. ועכשיו מה יהיה? איך אגש לאשה שנמצאת בדכאון? האם היא מתקשרת? מה זה אומר המצב הזה?

אני מסתובבת במכון הפיסיקלי הלוך ושוב, כועסת על המדריכה שכך בחרה לי את המטופלת הראשונה ומתוסכלת מחוסר האונים שנכנסתי אליו.

"שלום, הנה מרים" מציגה לי המדריכה. "מרים, זו אריאלה היא סטודנטית לפיזיותרפיה והיא תטפל בך".

מולי עומדת אישה תימניה, נראית כבת שמונים, לבושה בסוודר חום כבד, שמלה שהיא בעצם חלוק צבעוני ולראשה מטפחת ראש. עם הבגדים האלו תבוא לכל המפגשים שלנו.

"שלום" אני מישירה מבט ומחייכת אליה.

מרים עומדת מולי קפואה, שפופה, מרכינה ראש ומקבעת מבט ברצפה.

אני מסתכלת סביב אם מישהו מלווה אותה, אין אדם.

אני מובילה אותה לתא הטיפולים, היא הולכת אחריי, גוררת רגלים, מתיישבת כצונחת על הכיסא, מרכינה ראש, בוהה ברצפה, מכנסת ידיה על הגוף.

אני שואלת שאלות, היא לעיתים מניעה את הראש כמו "כן" ו"לא". אני קוראת את המסמכים הרפואיים שהגיעו איתה וחושבת - השלב הזה של הריאיון הסתיים עוד לפני שהתחיל בערך ועכשיו עלי לבקש ממנה להוריד את הבגדים ולחשוף את הכתף. אני מבקשת ממרים להוריד את הסוודר. מרים מתכווצת, מצמידה ידיים ומרכינה ראש. אני מסבירה לה שכדי שאוכל לבדוק אותה אני צריכה לראות את הכתף, לראות את התנועה שלה.

מרים מתכנסת בתוך עצמה יותר ויותר, מחזיקה מדי פעם את הכתף הכואבת כמו להגן על הכאב שכנראה מתגבר תוך כדי המפגש. אני מסתכלת על מרים, שהמבט שלה לא מש מנקודה ברצפה ומרגישה איך התסכול והייאוש מתפשטים בתוכי. נו... מה לעשות עכשיו? איך אפשר לטפל באישה שלא מוכנה להוריד בגדים, שלא מוכנה לדבר איתי? טוב, אני מוותרת גם על השלב הזה.

"את מוכנה להראות לי איזו תנועה מכאיבה לך?" אני שואלת.

התגובה היחידה שאני מקבלת ממנה זו התכווצות והתכנסות.

"טוב נו, מה לעשות? איזה כישלון אני, לא מצליחה להגיע לשום תקשורת עם האישה". אני יושבת מול מרים, גם אני מתכנסת בתוך עצמי, גם אני מתחילה לקבע את המבט שלי באיזו נקודה ברצפה כי אני לא יודעת מה לעשות אחרת.

עולה בי מחשבה לעשות לה תנועה פסיבית בכתף. יופי, אני חושבת שאעבוד איתה פסיבית. אני מתקרבת אליה, אומרת לה שאני אעשה את התנועה ביד כדי לבדוק אותה. היא מסתכלת עליי לרגע בעיניים מכווצות ומלאות פחד ואומרת "לא" עם הראש.

אני די משתגעת. הכעס על המדריכה משתולל בתוכי, התסכול על חוסר האונים שלי מתגבר ואני מתרווחת בכיסא שמול מרים וחושבת לעצמי "לא יודעת לטפל בה, אלך לשאול את המדריכה מה לעשות". אני יוצאת מהתא, מחפשת את המדריכה, מחפשת מישהו מאנשי הצוות, לא מוצאת עם מי להתייעץ. אני חוזרת לתא, מרים יושבת באותה התנוחה באותו מבט מקובע. אני מסתכלת בתא מסביב ופתאום אני רואה כדור טיפולים קטן. אני מורידה אותו מהרשת העליונה וחושבת אולי להתמסר איתה? אולי תשחק איתי בכדור? אני שואלת אותה אם היא מוכנה והיא לא מגיבה. אני שואלת אותה שוב, אולי היא לא שומעת טוב, אולי לא מבינה, ושוב התגובה אותה תגובה. אני מיואשת לחלוטין. מסתכלת על השעון, הזמן עומד מלכת יש לי 45 דקות להיות איתה ובקושי עברו 20.

אני משחקת עם הכדור בין הידיים שלי עד שהוא שנופל ממש ליד הרגל של מרים ואז קורה הנס. מרים בועטת קלות בכדור, אני בועטת חזרה וכך עוד פעם ועוד פעם עד שנהיה משחק של התמסרות בינינו. ההתכווצות החזקה שהרגשתי בגוף מתחילה להשתחרר. מרים מתחילה לנוע, פעם ברגל ימין פעם בשמאל. הידיים מתרחקות מעט מאמצע הגוף. אני מרחיקה מעט את הכיסא כדי לחזק את הבעיטה. וכך, עד סוף המפגש אנחנו משחקות במסירות רגליות.

אני קובעת איתה מפגש לעוד שלושה ימים במחשבה שהיא בטח לא תחזור. היא הגיעה לטיפול בשל כאבים בכתף ומה עשתה? התמסרה בכדור ברגליים. תם זמן המפגש. מרים קמה, מגניבה מבט חטוף אליי ובגרירת רגליים יוצאת אל הנהג שמחכה לה בקצה המסדרון.

נושמת לרווחה אני נכנסת לחדר ההדרכה לנוח ולהירגע. אני פוגשת את המדריכה ומספרת לה את הקורות אותי. "מצוין" היא אומרת "זו ההתחלה, גם אני לא הייתי יודעת מה לעשות איתה. תראי מה תצליחי בפעם הבאה".

אני לא מאמינה למשמע אוזניי. מה מצויין? איזו מדריכה יש לי שגם היא לא יודעת מה לעשות עם המטופלת? מה אפשר ללמוד ממנה?

אבל הרגע הזה שבו מרים הבליחה אליי מבט היה רגע של נחמה באותו מפגש.

מרים ממשיכה להגיע פעמיים בשבוע במשך כל תקופת ההתנסות שלי. הכדור היה המתווך, המגשר, המקשר עד שמרים בטחה בי, נפתחה אליי ואפשרה לטיפול להתנהל כדי להוריד את הכאב, להגדיל את הטווח ולצאת מהמצב של "כתף קפואה".

נקשרתי בליבי למרים. הייתי מחכה למפגשים איתה. עם הזמן דיברה איתי, סיפרה לי על המשפחה, המחלה, האשפוז. דבר אחד אני זוכרת שסיפרה לי ואז לא הבנתי אותו - שהיא אם לחמישה ילדים אבל היה עוד ילד שלקחו ממנה בבית החולים אחרי הלידה ומאז היא לא יודעת מה קרה לו.

מגיע המפגש האחרון, מרים מגיעה עם חבילה מתחת לסוודר החום הכבד, מוציאה משם עוגה שאפתה בקבוצת ריפוי בעיסוק ושמרה בשבילי ושני זוגות גרביים ארוזים חדשים.

"את העוגה אני הכנתי ואת הגרביים שמרתי בשבילך".

נפרדנו בחיבוק קל, בהתרגשות רבה.

שנים רבות שמרתי את הגרביים במגירת הגרביים שלי סגורות באריזה עד שכבר לא שמרתי אותן יותר.