מעבר לשֵם

הבטחתי לאימא שאקח אותה ליד ושם החדש. היא מזדקנת, מצטמצמת, ספונה בתוך היום-יום שלה. יציאה מתחומי המוכר תמיד מרגשת ומעוררת אותה. כשהצעתי את הביקור כולן שמחו - אחותי, בתי ואימי.

אימא ורינה, אחותי, נכנסו לאוטו עם סלים מלאי אוכל. "אנחנו נלך לאכול במסעדה" אני אומרת. "טוב, אבל עד אז, שיהיו פירות, סנדוויצ'ים ומתוק להמתיק את החיים" אומרת אימא. "סבתא, הבאת אוכל לשבוע ואנחנו יוצאות לכמה שעות" אמרה שירה, ביתי, ופניה מלאות תמיהה על התופעה. "אנחנו אף פעם לא נוסעים עם סלי אוכל. מים, קצת ממתקים ואוכלים במסעדה" מוסיפה שירה. "אנחנו כאלו שמנות, כל רגע דל ממלאות פינו אוכל. מדברות ואוכלות. ואם לא שמעת אותנו- כנראה שנרדמנו" מוסיפה רינה בהומור.

חמש דקות נסיעה ו... חלוקת האוכל ביניהן מתחילה ואנחנו מתעדכנות בחדשות של 12 השעות האחרונות שלא תקשרנו.

אנחנו נכנסות למבנה המרתק של המנהרה. הייתי כאן לפני שנים רבות, כשהמבנה היה מרתף חשוך וקולות הסבל בקעו מהקירות. אז, היה נורא מפחיד. היום, המבנה מואר מלמעלה ויש "אור בקצה המנהרה" אור של ירושלים. אנחנו נכנסות לשואה ויוצאות לתקומה. עוברות בתוך מבוכים של ארצות, גטאות, מחנות ריכוז. שחור, הרבה שחור. מדי פעם ציורים של שרלוטה סימון מביאים את הצבע. חיות בתוך הגיהנום.

שירה ואני הולכות יחד. עוקבות אחרי השלטים המסבירים את ההיסטוריה. וכך זורמים דרך סיפורי התופת, חוסר האונים, חרדות ובלבול. איך יכול להיות שההיסטוריה הזאת הייתה מציאות?

עולם הרסני מתחת לאדמה. היהודים בשואה השתמשו בחפירות תת-קרקעיות להסתרת נשק ,לבריחה ולמסתור. חשבתי לעצמי עד כמה הייאוש והתקווה הובילו את היהודים להתקומם להתארגן ללוחמה. נגד מי? נגד צבא מאומן, מיומן ואכזר במיוחד. לא היה להם מה להפסיד, התקווה והנקם הובילו אותם להתנגדות.

שאלתי את עצמי האם הנשק החזק ביותר הוא בכל זאת רוח האדם?

"הרשל גרישפן" -ליל הבדולח. אני עומדת מול הכתוב נרגשת. תמונות חולפות במוחי .

לפני שנים רבות נתבקשתי מהאחראית על היחידה להמשך טיפול בת"א לגשת לטיפול בית "זה ממש ליד הבית שלך, נורא קרוב והאישה- מיוחדת במינה, בבקשה תיעני" אמרה לי האחראית.

הגעתי לבית משפחת גרינשפן. אישה בשנות השישים לחייה קיבלה אותי בחביבות רבה. "שלום, אני רבקה" מציגה את עצמה ומובילה אותי לחדר השינה. במיטה שוכב גבר- רזה מאוד מאוד, נקי, מגולח למשעי, מסורק בקפידה. מבט- בוהה בחלל. פה- חסר שיניים-פעור למחצה. "תכירי בבקשה, ישראל" אומרת האישה. גוחנת אל אזנו ומרימה את קולה- "ישראל, הגיעה פיזיותרפיסטית, אריאלה. היא תעזור לך".

ישראל, לא זע ולא נע. ישראל מחוסר הכרה. רבקה אשתו וג'ני המטפלת מטפלות בו בבית.

"אני אספר לך מה קרה" אומרת רבקה "שבת חורפית במיוחד, אכלנו חמין- את יודעת שאצלנו הפולנים יורדות הטמפרטורות עולה החמין". הודפת אותי קלות רבקה בידה, כמבינת דבר. "אחרי שעה, אומר לי ישראל: "רבקה, יש לי כאבים חזקים בבטן". "נו טוב, אכלת צו'לנט, זה אוכל כבד, חכה הכול יעבור אמרתי לו. אחרי כמה שעות ישראל התפתל מכאבים ונסענו לבית חולים. עשו בדיקות וקבעו שיש לו התקף של אפנדיציט וחייבים מהר לנתח. ישראל היה אז בן 52. אחרי הניתוח – לא התעורר. עברה שעה, עברו שעתיים, חלפה שנה, חלפו עשר שנים וישראל לא התעורר מהניתוח". פניה של רבקה התמלאו עצב. ואני- עומדת מולה, לא מאמינה למשמע אוזניי. מנסה לשאול משהו אבל המילים נעתקות מפי. אחרי שתיקה קצרה גואלת אותי רבקה "בואי, אני אראה לך מה צריך לעשות. אני הרי מכירה את העבודה שלכם, אני עושה לו פיזיותרפיה כל יום. למדתי במשך השנים. ועכשיו באו מקופ"ח ואמרו שמגיע לי טיפולים בבית אז שמחתי. אולי יש לך משהו חדש ללמד אותי?"

רבקה מורידה את השמיכה מעל ישראל. אני רואה רגליים מכופפות, מקיצורי רקמות מחוסר תנועה. אין פצעי לחץ. הוא שמור בקפידה. אך ישנן מגבלות תנועה קשות. "מלחמה נגד הזמן" אומרת רבקה.

וכך במשך תקופה ארוכה אנחנו נפגשות. אני מניעה את ישראל ובו בזמן רבקה מספרת לי על החיים שלהם.

"הכנתי את אלבום התמונות שלו, אני רוצה להראות לך מי היה ישראל" מקבלת אותי רבקה באחד הימים. "שתראי איך היינו יפים כשהיינו צעירים" אנחנו מדפדפות באלבום. אני אוהבת להסתכל באלבומי תמונות יש להם ניחוחות של תקופות שונות. המלבושים, הפוזות, הצבעים. "אני רוצה להראות לך את האלבום הזה" פותחת רבקה אלבום חדיש עם תמונות צבעוניות וססגוניות. תמונות מהחתונות של הבנות. אל החופה מובילים זוג ההורים. ישראל, לבוש בחליפה מהודרת, יושב בכסא גלגלים, מובל ע"י חבר. בתמונות מהחופות רואים אותו יושב בכסא הגלגלים, מבט זגוגי של מחוסר הכרה, ונוכחותו בולטת במיוחד.

"את רואה, כאן ישראל בחתונות של הבנות. בטח שהיה כבר חולה, אבל אני רציתי שיהיה איתנו, הוא האבא שלהן. אני יודעת שהוא מרגיש ויודע מה קורה. מה הוא לא שומע שיש שמחה? גם בריקודים שיתפתי אותו. כן, כן, רקדתי איתו עם הכיסא גלגלים. יש היום קבוצות של נכים שרוקדים על כסאות גלגלים אז למה שאנחנו לא?" ורבקה מראה לי את התמונות שבהם היא רוקדת עם ישראל בכסא, והיא צוחקת ושמחה "כמה שמחנו בחתונות של הבנות.. את רואה איזו חליפה יפה הוא לבש? וכולם ניגשו אליו וחיבקו אותו, כל כך הרבה אהבה הוא קיבל אז מה אני לא אקח אותו, אשאיר אותו בבית? מי לא מרגיש טוב שמחבקים אותו, מנשקים אותו, מלטפים אותו? את יודעת כמה אנשים היו? כל כך הרבה יחס, כל אחד היה מרגיש מזה טוב, גם אם הוא מחוסר הכרה".

וכך מראה לי רבקה את התמונות המעידות שפעם היו להם חיים אחרים. היו נפגשים עם חברים, בני משפחה, בבית, בחוץ, נולדו נכדים. חיים שלפני וחיים של אחרי וישראל מופיע בהם. בחלקם איש נאה, חייכן מעורב בחיים וחלקם קפוא, חסר תנועה, בוהה בחלל ונוכח.

"כל יום אני יושבת ליד ישראל ומדברת איתו. אני מספרת לו מה היה לי באותו יום, מה אני חושבת, מה אני רואה. אני גם מתייעצת איתו. את יודעת שהוא עונה לי? הוא מגיב עם העיניים. כשהוא אומר "כן" הוא עוצם לרגע את העיניים ומיד פותח. ו"לא" הוא עוצם את העיניים. הוא גם מחייך. את יודעת כבר. אני הראיתי לך איך הוא מחייך אליך" אומרת לי רבקה. ואכן מדי פעם הייתי רואה את מה שרבקה לימדה אותי שזה חיוך. גם אני הייתי מדברת עם ישראל ומסבירה לו מה אני עומדת להניע בגופו ולמה. מתנצלת על הכאב שאני גורמת לו ממתיחת הרקמות הרכות המקוצרות ולמדתי מרבקה לזהות את התגובות הקטנות והעדינות של ישראל ולפענח אותן כתגובה אליי.

יום אחד רבקה שואלת אותי: "את שמעת על ליל הבדולח?" "כן, בוודאי" עניתי. אך לא זכרתי את כל הפרטים אלא שנקרא כך בשל ניתוץ זכוכיות. הנאצים הרסו בתי כנסת, חנויות, בתי עסק של היהודים. נקודת ציון בהשמדת היהודים.

"על הרשל גרינשפן שמעת?" שאלה אותי רבקה. "לא" עניתי במבוכה, הרגשתי שהותקלתי. הייתי אמורה לדעת. "מה לא למדת עליו בבית הספר?" הוכיחה אותי רבקה. "אולי כן" התנצלתי, "אבל אני לא זוכרת".

וכך מספרת לי רבקה-

"הרשל גרינשפן היה בן 17 כשברח מגרמניה לפריז. הוא קיבל מכתב מההורים שהגרמנים מגרשים את היהודים מגרמניה לפולין ועל ההשפלה, החרדה והסבל שעברו.. הוא החליט להתנקש בשגריר גרמניה בפריז (1938). גרינשפן לא הצליח לפגוע בשגריר אך פגע ביועץ בשגרירות-ארנסט פון ראט. הוא נכנס לחדר ואמר שהוא רוצה להעביר עצומה מאלפי יהודים. הוא הוציא את המכתב וירה בראט, פצע אותו ומייד נעצר.

כעבור יומיים, בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, התחיל הפוגרום ביהודי גרמניה שנמשך גם יום למחרת, פוגרום "ליל הבדולח". נשרפו מאות בתי כנסת, נהרסו בתי ספר ודירות וחוללו בתי קברות יהודיים. יותר מ-30,000 גברים נאסרו והובאו אל מחנות הריכוז.

ראשי הממשל הנאצי טענו כי המעשים היו "תגובה מיידית" של תושבי גרמניה להתנקשות בשגריר.

מעשה כדוגמת "ליל הבדולח" לא חזר. שנה מאוחר יותר פרצה מלחמת העולם השנייה".

"הרשל היה אח של ישראל. הוא היה גיבור ולא מזכירים אותו כמעט. התלמידים לא יודעים את השם שלו. אבל אנחנו המשפחה – מנציחים אותו איפה שרק אפשר. לישראל היה מאוד חשוב שלא ישכחו את אחיו", מדגישה רבקה.

אני עומדת ביד ושם מול התיעוד של "ליל הבדולח" ורואה בעיני רוחי את רבקה הגיבורה. רבקה שטיפלה בישראל למעלה מעשרים שנה בבית. פחדה שבבית חולים סיעודי ימות מהזנחה. ובסדר יום קפדני, במסירות שלא תתואר טיפלה בבעלה באהבה גדולה.

"אמא, מה קרה לך? את עומדת כבר כמה דקות מול השלט הזה בוהה" אומרת לי שירה. "סליחה, לא שמתי לב שאני מעכבת אותך. אבל השם גרינשפן הזכיר לי אישה מופלאה" השבתי "את מי, אימא?" שאלה שירה, "אספר לך פעם, בואי נמשיך במסע" השבתי מסרבת להפוך את התמונות למילים.