מה היא לא סיפרה לו
- milbauer
- 19 בפבר׳ 2016
- זמן קריאה 5 דקות
צהרי יום קיצי חם והביל במיוחד, מותשת ועייפה השתרעתי על הספה בסלון מצטננת בקור המזגן. בבית שרר שקט מוחלט, כל אחד התכנס בפינתו בכבדות. אמרתי לעצמי: "אני לא זזה עכשיו אפילו אם המשיח בכבודו ובעצמו יופיע או יצלצל!". לא חולפות דקותיים של רוגע והטלפון מצלצל. אף אחד לא עונה. גם אני מתעלמת. "מי מצלצל עכשיו? בטח לאחד הילדים, אליי לא מצלצלים בשעות האלה". והצלצול נמשך ונמשך ..... "זה בסוף ייפסק" אני אומרת לעצמי ואכן - כך היה. השקט חזר למעוננו, לדקה. ושוב ...הצלצול ואין תזוזה מהחדרים. "אולי קרה משהו?" חשבתי "אולי אמא צריכה אותי?" אולי ואולי?? קפצתי להרים את השפופרת לפני שהעולם ייחרב ולא אהיה שם. "הלו?" אמרתי "שלום" עונה הקול מעברו השני של הקו "אני מדבר עם הגברת ארי?" "כן" עניתי. לא זיהיתי את הקול העמוק, המהוסס משהו, שמכנה אותי גברת. "מדבר בעלה של יוליה" "כן ,שלום לך, מה שלומך?" הזדקפתי, הייתי מופתעת וחשבתי בליבי "מה מביא אותו להתקשר אליי בשעת צהריים זו?" "כבר כמה ימים שאני מחפש את הטלפון שלך בין הניירות של יוליה ועכשיו מצאתי", הפסקה, "רציתי לספר לך שיוליה נפטרה לפני שבוע" "מה?!" נפלטה מפי צעקה, "אני כל כך מצטערת!!" "היא נורא סבלה בסוף, נאבקה על כל נשימה, לא היה לה יותר כוח..." שתיקה... הגוף שלי התחיל להתכווץ מכפות הרגליים, לבטן, לידיים, הפה התחיל לרעוד. "אני מאוד מודה לך. יוליה מאוד אהבה את המפגשים שלכן, היא הייתה יכולה להיות הרוסה מחולשה וכאבים אבל הידיעה שאתן תפגשנה הייתה מריצה אותה החוצה. היא סיפרה לי הרבה על הפגישות שלכן"..
"איך אתה מרגיש?" שאלתי "איך הילדים?". "אנחנו בסדר" ענה. הדמעות חנקו את גרוני ואחרי מילות פרידה הנחתי את השפופרת במקומה. הלחלוחית בעיניים מתגברת, דמעות זולגות על לחיי. "מה היא סיפרה לו? מה היא לא סיפרה לו?" אני חושבת וקצה הפה שלי נמתח לחצי חיוך.
את יוליה פגשתי במכון הפיסיקלי כשבאה לקבל טיפול בשל מחלה חשוכת מרפא שפגעה במערכת התנועה שלה.
אני רואה לנגד עיניי את יוליה, כמו בפעם הראשונה, מאופרת בכבדות, כל צעד מהוסס, קטן ומדוד, ביד אחת נשענת על מקל ובשנייה מחפשת משען. בקול מתכתי וחלש, בדיבור שנפסק תדירות לשם שאיפת אויר, סיפרה לי על החיים שלה. בגאווה ושמחה סיפרה על הבעל והילדים שיש לה "את רואה, אפילו התחתנו איתי".. ועוד סיפרה: "בזמן האחרון הרגליים נחלשו לי מאוד, קשה לי ללכת כמה מטרים. אני נופלת הרבה. פתאום הרגליים קורסות ואני מוצאת את עצמי על הרצפה. זה נורא מפחיד אותי, אני כמעט לא יוצאת מהבית".
אני חושבת לעצמי "כל כך הרבה קושי לאדם אחד!!! איך אפשר לשמור על איזשהו איזון? איזה מאבק הישרדות תובעני?! לך תתלונן על משהו כשאתה שומע דברים כאלה?"
יוליה ממשיכה לדבר אבל אני כבר לא שומעת אותה, המחשבות שלי מקפצות.
"מהמיטה אני מזנקת, במדרגות מדלגת, כל היום אני רצה ממקום למקום ובקוצר נשימה מגיעה לחצות".
ביום אחד מגיעה יוליה ללא איפור, ללא חיוך, פנים נפולים, עיגולים שחורים מסביב לעיניים. "ארי, נמאס לי!! אני לא ישנה בלילות. הוא פשוט מתעלם ממני. מה לא ניסיתי? דיברתי איתו, שאלתי אותו "תגיד לי יש לך מישהי אחרת? " והוא אמר "מה פתאום, מה נכנס לך בראש?" "אז איך זה שאתה לא רוצה אותי? לא בא לך אף פעם?" "עזבי אותי, אני עייף. אני קם מוקדם בבוקר, כל היום עובד עם בעיות של אנשים, אין לי כוח, אני רוצה לישון". ככה הוא פוטר אותי כל לילה. אפילו קניתי כתונת לילה סקסית במיוחד, הסתובבתי סביבו, ניסיתי בכל דרך והוא... נאדה!! אז מה יהיה? עם כל הסבל הזה יום יום לפחות קצת הנאה בלילה, אז גם זה לא? אמרתי לו "בא נלך לטיפול זוגי" הוא לא רוצה לשמוע מזה, אומר שהכול בסדר, שזו תקופה והיא תעבור. תקופה? חודשים!!! אולי שנה. מתי יעבור? איך אפשר לחיות ככה?"
מתוך בדיחות הדעת אני אומרת "קחי לך מאהב!!" ושתינו מתגלגלות מצחוק. צחוק ששחרר את המועקה הגדולה שלחצה עלינו. אמירה שהייתה בלתי הגיונית או מעשית. היינו כמו שתי ילדות בנות שבע-שמונה משחקות בבובות, ממציאות את השתלשלות המשחק. כך בשובבות אנחנו נפרדות לחופשה של קיץ.
אחרי החופשה מופיעה יוליה במכון. בקושי הכרתי אותה. הייתה מאופרת להפליא, זקופה, הליכה בטוחה וחיוך של אושר נסוך על פניה. "יוליה את נראית נפלא, מה שלומך?" אני אומרת ושתינו מתחבקות לרגע ממושך. יוליה לוחשת לי באוזן "יש לי הרבה מה לספר לך. אפשר כבר להיכנס לחדר?"
אנחנו מסתגרות בחדר הטיפולים הקטן. יוליה מתיישבת על כסא, כולה נרגשת "את יודעת שאני תלמידה טובה וכל מה שאת אומרת אני עושה" "כן" אמרתי.
"אז... יש לי מאהב!" אומרת בחיוך ביישני.
החסרתי פעימה, הרגשתי איך פניי מלבינות ועייני נפערות. אני כבר שכחתי מזמן את ההשתובבות הרגעית שלי ועצם זה שהדבר מיוחס לי הבהיל אותי. "עוד יאשימו אותי בהסתה לדבר עבירה" חשבתי לי. יוליה זיהתה מיד את מבוכתי "זה לא טוב בשבילי?" התעוררתי מעצמי ופרצנו בצחוק. "ארי , כמה אפשר להרגיש דחויה, נטושה ומסכנה? החיים אוטוטו יגמרו, היובש הזה לא מתאים לי! אז שוטטתי באינטרנט וחיפשתי. עד שמצאתי. וככה, הילדים יוצאים לבית הספר, הוא יוצא לעבודה המעייפת שלו ואני לובשת את בגדי הפאר שלי ויוצאת להנאותיי. הבחור, צעיר ממני, גם הוא נשוי- כך שאנחנו סדדים, הוא מליין משועמם מחייו ואני, ענייה מלאת חיים, מצאנו מין את מינו" ושוב אנחנו מתגלגלות מצחוק. "את מדהימה, יוליה", אני אומרת "הרים בנורבגיה את יכולה להזיז בתאוות החיים שלך!!"
יוליה מספרת על בתי המלון המפוארים שאליהם הוא מזמין אותה, איך יום אחד השתטחה באמצע הלובי על רצפת השיש המבריקה ומרוב בושה ומבוכה לא הצליחה לקום "ומי הרים אותי, ארי, תנחשי?" "אין לי שמץ של מושג" אני עונה "השר לאיכות הסביבה, הוא בכבודו ובעצמו, הודיתי לו שעזר לסלק את המפגע התברואתי".
בלילות, ההתעוררויות הרגילות של הגוף הדואב, השעות הרבות ללא שינה מתמלאות בזיכרונות נעימים ובתכנונים מדליקים ולא ברחמים העצמיים, לא בחרדות ולא בכעסים שהיו מנת חלקה.
כך, בהתרגשות ובשמחה, סיפרה יוליה על המתנות הגדולות שהחיים מזמנים לה. מתוך החושך של החולי שפגע בכל תא בגופה, מתוך ייסורי הגוף, הנפש והרוח יכולה הייתה לראות את האורות בחייה.
ויום אחד היא הטילה 'פצצה' "החלטתי להיפרד מהמחזר, הוא התאהב בי" הצהירה יוליה "למה להיפרד כשאת מרגישה כל כך נפלא?" יוליה הישירה אליי מבט מלא תוכחה "את לא מבינה? עכשיו הוא מתחיל לסבול. אני לא אתגרש לעולם. לא אפגע בבעלי אחרי שהלך איתי במסע הקשה של חיי ולא אגרום עוגמת נפש וקשיים נוספים לילדים שלי. אני לא יכולה לחיות בשלום עם ההרגשה שאני אגרום סבל לאיש היקר הזה".
"ועכשיו יש לי תכנית חדשה, החלטתי לנסוע לטיול משפחתי לחו"ל. מעולם לא הייתי. שמעתי הרבה חוויות של אחרים, קראתי בספרים, בסרטים, עכשיו תורי".
היא הופכת בחלום מכל הכיוונים, מבקשת את עצתי. יחד אנחנו מעלות את כל הקשיים האפשריים ומנסות למצוא להם פתרון. יום אחד אומרת לי יוליה "סידרתי את הכול!!! אנחנו נוסעים לטיול מאורגן לשבועיים. ומה שיהיה, יהיה. החלטתי שיהיה לנו נפלא!"
אני מחבקת את יוליה. אין לי מילים מול האישה המופלאה הזאת. מסתכלת לפחד בעיניים, הולכת מתוך התשוקה והשמחה לחיות את החיים בדרכה ולא מאפשרת לקשיי הגוף לעצור אותה.
כשיוליה חזרה היא התקשתה ללכת, הברכיים כשלו הרבה, הנשימה כבדה והדיבור מאומץ. "עשיתי זאת, ארי ולא הפרעתי לאף אחד. לא נפלתי, לא עיכבתי, לא הפסדתי שום תכנית מהטיול. עכשיו אני מותשת!! רוצה לנוח!!! איך אמצא לי מנוחה כשכל סנטימטר בגופי דורש התייחסות? אני רוצה לשכב בשקט, לא להרגיש את עצמי, רק לראות את התמונות הנפלאות של הטיול בעייני רוחי".
לאיטנו עבדנו על הגוף הדואב והפעם על האפשרות לנוח. ימים עברו ויוליה התחזקה מעט. אני עזבתי את מקום העבודה וכך נפרדו דרכנו המקצועיות. מדי פעם יוליה הייתה מתקשרת לאחל חג שמח או להתעניין בשלומי.
הסתכלתי על שפופרת הטלפון שהייתה מונחת לידי, כמו ראיתי את פני בעלה ניבטים משם והדמעות זולגות על פניי. "מה היא סיפרה לו? מה היא לא סיפרה לו? מה הוא יודע? מה הוא לא יודע?"
Kommentit