הקוסמת

בין הדרכה של קורסים בצבא, שלחו אותי להיות כוח עזר בבית החולים 'שיבא'.

הציבו אותי בחדר המיון, הזדעזעתי מהמקרים הקשים שהגיעו וביקשתי אחרי יומיים לעבור.

העבירו אותי למחלקה הנוירוכירורגית. במחלקה היה מאושפז איש צבא ידוע שם שנפגע בראשו ואיבד את כושר השיפוט שלו. הוא היה צועק על כל מי שעבר ליד החדר שלו, לפעמים היה זורק חפצים. הוא היה אימת העובדים. רעדתי מפחד כל פעם שעברתי קרוב לחדר שלו.

יום אחד הגיעה למחלקה אישה מבוגרת, כבת 40, נמוכת קומה ומאירת פנים במיוחד.

"את מוכנה לבוא איתי לחדר הזה והזה? אני רוצה להעמיד אותו ולנסות להוליך אותו. אולי אצטרך עזרה" פנתה אלי בחביבות.

החוורתי, כאילו האדמה פצתה פיה ואני בנפילה מואצת. "אל החדר ההוא? שאני אעזור לה? איזה פחד..." אמרתי לעצמי. "אל תדאגי, לא יקרה לך כלום, אני אשמור עליך" אמרה האישה החביבה שזיהתה את האימה שנפלה עליי.

היא אחזה בידי, הובילה אותי לחדר המפחיד ההוא ואמרה לי לעמוד בפתחו.

זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לחדר והבטתי בחולה המדובר. הוא היה גבר מאוד מאוד מרשים.

כשהסתכל עליה עיניו היו מבועתות. "מה את רוצה? למה את מתקרבת אלי?"

האישה המופלאה התקרבה אליו באיטיות, התיישבה לידו וליטפה את ידו בעדינות ובחום. "שמי מיקי, באתי לעזור לך לעמוד וללכת קצת".

"אני לא יכול לעמוד" אמר בתוקפנות.

"כן, אני מבינה שקשה לך, ביחד תראה שנצליח. אני אגיד לך איך ואתה תעשה. ככה כמו בצבא. המפקד אומר והחיילים עושים" אמרה בחיוך.

"אז את עכשיו המפקד?" חייך חיוך קטן.

"אני גם המפקד וגם החייל שאיתך. ועכשיו... בוא תסתובב על הצד, תוריד רגליים מהמיטה, תדחוף עם היד ו...תתיישב".

אני, בפתח החדר עדיין במתח רב. עד עכשיו הוא הגיב אליה בחביבות. ומה יהיה הלאה? ואיך תעזור לו לעמוד? הוא פי שניים וחצי גבוה ממנה.

ואז מיקי אומרת לו, "תניח את הידיים שלך על הכתפיים שלי", היא החזיקה בישבן שלו וספרה "אחת, שתיים, שלוש תעמוד" והאיש... מציית וברגע אחד התרומם. מיקי תמכה בו, הוא נשען עליה, נראה שעוד מעט הוא קורס עליה או במקרה הטוב על הרצפה. אבל לא כך היה, "ימין, שמאל, ימין, שמאל" מנחה אותו מיקי ובצעדים קטנים ונגררים הוא מבצע כל מה שהיא אומרת. וכך הם הולכים לעומתי, לפתח החדר. אני כל כך מוקסמת שלא נשאר זכר לאותו פחד מצמית שחוויתי קודם.

וכך היא ממשיכה: "ימין, שמאל, ימין, שמאל. עכשיו תתכופף קדימה ותתיישב חזרה במיטה" היא אומרת וביחד מבצעים. כך עד שהוא נשכב חזרה במיטה.

"תודה רבה, מתי תבואי עוד פעם? ורק את שתבואי, את שומעת? לא רוצה פה אף אחד אחר".

"מחר בבוקר ניפגש שוב".

הם מחייכים אחד לשני והיא יוצאת מהחדר, אני אחריה.

"סליחה ,יש לי שאלה, איפה למדת להיות קוסמת?" אני שואלת אותה.

"בבית הספר לפיזיותרפיה" היא עונה וצוחקת.

בדרך הביתה הייתי מאוד נרגשת. החלטתי שאני רוצה להיות קוסמת כמו מיקי.

בישרתי להורים שאני הולכת להירשם לבית הספר לפיזיותרפיה.

"מה? זה מה שאת רוצה? את יודעת מה זה המקצוע הזה? לכי לבית לוינשטיין קודם ותראי מה זה לעבוד עם נכים, פגועים, זו עבודה כל כך קשה....." וכך עוד ועוד ועוד אבא מתחיל, אמא ממשיכה ואני... מקשיבה ולא מעניין אותי מה הם אומרים. אני רוצה להיות קוסמת כמו מיקי.