הרעלה

יום שמשי ביפו, סיימתי את העבודה ויצאתי לשוטט. ברחוב יפת תנועה רבתי, הכול זז. חנויות ירקות צבעוניות, מסעדות, פלאפליות, פיצוציות, ילדים רצים עם תיקים מבית הספר, מכוניות מצפצפות, מי לכאן ומי לכאן. הנשים מושכות את תשומת ליבי. נשים הלובשות ג'ינס וטריקו, כאלו בשמלות פרחוניות ונשים הלובשות בורקה. מי מסתירה פנים? מי מגלה אותן? שמתי לב שבשנים האחרונות התרבו הנשים ביפו הלבושות בבורקה. שחורה, חומה, אפורה. נשים מכסות, מבוגרות, צעירות, נערות. אני מתבוננת בהן מתהלכות בקיץ התל אביבי החם והמהביל מכוסות מכף רגל עד ראש. "איך זה להתהלך ברחובות כרואה ואינה נראית?" אני חושבת לעצמי. אני מתקרבת לדוכן הפלאפל האהוב עליי, לידי עומדת אישה בלבוש המוסלמי השחור, רק עיניה נראות. אני מתבוננת בה, מנסה לאמוד את גילה, את מבט עיניה, את התנועה החופשית בגוף המכוסה.

אני מסתכלת בה, היא מזכירה לי את נזימה, שפגשתי בחדר הטיפולים שלי עם בנה הקטן אחמד.

נזימה - תמירה, לבושה בבגד המוסלמי המסורתי. פניה מכוסות (תמיד תגיע בשחור). עיני השקד הענקיות שלה, מעוטרות במסגרת ריסים שחורה, נגלות לי. עצובות העייניים של נזימה. היא ממעטת לדבר. בדרך כלל מוחמד, בעלה, הוא איש הקשר. נזימה יושבת מולי - תמיד מולי, מביטה בי ושותקת. כשאני פונה אליה היא עונה בעברית קצת מהוססת. מוחמד ממהר לענות במקומה, במיוחד כשהיא נתקעת במילה שחסרה לה או כשקצב הדיבור שלה לא מהיר דיו לסבלנות שלו. אני אוהבת את הדיבור של נזימה. הקול שלה רך ושקט, כל מילה נבחרת בקפידה מתוך מאגר המילים הקטן יחסית. מוחמד ונזימה ממעטים לדבר ביניהם בנוכחותי וכשזה קורה הערבית שלה מתגלגלת בקול רם ובוטח..

"למה את לא באה לבד?" אני שואלת את נזימה באחת מפגישותינו. "אני לא יודעת איך להגיע לבד" אומרת לי נזימה. " אני גרה ביפו כמה שנים ואף פעם לא נסעתי מהבית לבד". "מה???" אני אומרת בפליאה "למה ככה?" "אני לא יודעת, מפחדת, אף פעם לא נסעתי לבד באוטובוס, אני לא יודעת איפה לרדת". "תשאלי את הנהג" אני אומרת, "תגידי לו לאן את צריכה והוא יגיד לך איפה לרדת. התחנה מאוד קרובה לכאן, את יודעת איך להגיע מהתחנה אליי?" אני שואלת. " כן, זה אני יודעת" אומרת נזימה. " כן, את באמת יכולה לבוא פעם לבד" אומר מוחמד בעלה.

"סליחה גברת, אני יכולה לעבור?" אומרת לי המכוסה בדוכן הפלאפל. אני מפנה לה דרך ומביטה שוב בעיניה, זו נזימה? לא, היא לא תמירה כמוה, אלו לא עינייה, וזהו לא קולה. חבל.. אני מסתכלת סביב אולי אחת מבין העוברות ושבות היא הנזימה שלי.

"מפחדת נזימה," פונה אלי בעלה" היא לא רגילה ללכת לבד לשום מקום. תמיד או איתי או עם אמא שלי. גם אליה, שגרה שני רחובות מאיתנו, היא תמיד באה איתי. אני אומר לה "נזימה, תנסי, לא טוב רק עם מישהו אחר, לא טוב לאישה להיות רק עם אחרים, צריך גם עצמאות אהה??" הוא שואל את נזימה . נזימה מסתכלת במבוכה עליי, אחר-כך על מוחמד, עיניה מתכווצות לחיוך ובשקט היא אומרת לי "טוב, אני אנסה, אולי אבוא בפעם הבאה לבד". "היא לא בטוחה בעברית שלה" אומר מוחמד, מגונן עליה מעט.

אני מחבבת את נזימה, אני מרגישה את הפחד שלה, את חוסר הביטחון שלה, רואה מולי ילדה-אמא, "אני מבינה את מה שאת אומרת, גם הנהג יבין אותך" אני מוסיפה.

יום קיץ לוהט באמצע אוגוסט, נזימה מגיעה – בפעם הראשונה לבדה עם בנה אחמד. אחמד מזיע, צמא ובמיוחד עייף, נזימה מותשת. "הגעת לבד?" אני שואלת את נזימה, "כן" עונה נזימה בקול בוטח. "איזה יופי, איך את מרגישה? את רוצה לשתות משהו?" אני שואלת בהתרגשות רבה, "אפשר לסגור דלת?" שואלת נזימה וסוגרת את הדלת אחריה. "אף אחד לא ייכנס נכון?" היא שואלת. "כן, ברור" אני עונה. לפתע, בלי התרעה מוקדמת, פושטת נזימה את הרעלה השחורה.

"וואוו!!! איזו יפהפיה!!!" נפלטת מפי צעקה של תדהמה וידיי מכסות את הפנים. מולי עומדת בחורה כבת 30 בגופיה כתומה ומכנסי גי'נס צמודים, עור אפרסק וחיוך שובה לב. נזימה מפזרת את השיער האחוז בקליפס ורעמה בוהקת נפרסת כשובל מול עיניי. אני לא מסירה ממנה מבט, בוחנת כל מילימטר. אחמד נשכב על מיטת הטיפול ותוך רגעים שוקע בשינה עמוקה.

"איזה יופי נדיר מאחורי המסך!" אני אומרת לנזימה.

"מה יש לי מהיופי הזה? רק רע הביא לי" אומרת נזימה בכעס.

"מה?" אני שואלת בסקרנות.

"הרבה רע היה לי בחיים. לא טוב להיות יפה. אני לא מכאן" מתחילה נזימה לספר, "אני מעזה אני באה. שם הבית שלי. הייתי ילדה יפה מאוד והרבה בחורים היו באים אל הבית שלנו לראות אותי. חברים של האחים שלי וילדים, שכנים. אמא שלי פחדה לתת לי לשחק בחוץ עם הילדים שלא יקרה לי משהו. את יודעת, אצלנו פוחדים כשיש ילדה יפה, שיגידו עליה דברים ולא יהיה לה מזל". "מעין הרע את מתכוונת?" אני שואלת ולא מורידה מנזימה את העיניים.

"כן, כן" אומרת נזימה "היו משאירים אותי הרבה בבית. אני רציתי לשחק עם הילדים ואמא לא הרשתה לי, הייתה אומרת לי "את תישארי איתי , תלמדי מה עושים בבית" לא רציתי, הייתי בוכה וצועקת שאני רוצה ללכת עם החברות, למה להן הרשו לשחק ולי לא? לא הבנתי. אז אבא היה אומר לא, ונורא פחדתי ממנו אז הייתי יושבת הרבה בבית. כשהייתי גדולה יותר הייתי בורחת, הייתי אומרת שאני הולכת לחברה והייתי מסתובבת ברחובות. לא היו לי הרבה חברות כי אמא לא הרשתה לי ללכת וגם שלא יבואו אליי. הבנים התחילו ללכת אחריי. היו באים לאחים שלי כדי להסתכל עליי. גם האחים שלי שנאו אותי כי פחדו. את יודעת, אצלנו זה לא כמו אצלכם היהודים, אצלנו פוחדים על השם של הבחורה שלא יגידו עליה דברים, שהיא הולכת עם בחורים, אז מדברים על המשפחה כולה כל מיני דברים וזה לא טוב לחתונה של האחים". נזימה מפסיקה לרגע, שותה ובוחנת אותי. אני מחכה שתמשיך לספר. "היה מישהו שאהבתי. זה היה חבר של אח שלי שהיה בא אלינו הביתה הרבה. הייתי בת 16, היינו בורחים ברחובות, מתחבאים בכל מיני מקומות ומדברים. התביישתי להסתכל עליו. הוא היה אומר שהוא יבקש מאבא להתחתן איתי. הוא היה בן 18, יפה יפה, לא היתה לו עבודה, קשה בעזה את יודעת, לאף אחד אין כסף, להורים שלי קשה קשה. יש ילדים ,סבתא זקנה והכל בבית קטן, אין עבודה, אין הרבה מה לאכול. אני רציתי אותו, את החבר של אח שלי. הוא היה אומר לי שהוא רוצה שנתחתן ,אפילו אם צריך לברוח כי כל הבחורים מסתכלים עליי והוא מפחד מהבחורים האחרים שייקחו אותי. אני בלילות הייתי חולמת איך אני בורחת איתו, לא יודעת לאן, חיה איתו לבד, בלי ההורים, בלי האחים שלי. כל הזמן אני מפחדת מהאחים שלי, מההורים שלי, שלא ידעו, שלא יראו אותי עם הבחור. הייתי הולכת ברחוב תמיד עם הראש למטה שלא יראו אותי.

היום אני לובשת את הבגדים של הערביות, ככה לא רואים אותי, זה טוב ככה, פחות פוחדת .

"יום אחד" ממשיכה נזימה לספר בקולה הרך, "אבא קרא לי לחדר ואמר לי שאני מתחתנת. התחלתי לצעוק ולבכות "עם מי? עם מי?" והוא אמר לי שעם איש אחד מהמשפחה שלנו. הוא גדול ממני בהרבה שנים, נורא נורא!!!! אני בוכה לאמא כל היום שאני לא רוצה להתחתן איתו ואמא נותנת לי מכה בפנים, "את תתחתני עם מי שאבא שלך יגיד לך. לאיש הזה יש כסף והוא ייתן לנו לאכול", ככה אמרה לי אמא. באותו לילה ברחתי אל החבר שלי, בכיתי בכיתי וגם הוא בכה. היה מסוכן שיראו אותנו". נזימה מפסיקה, לוקחת אויר לנשימה, אני מתכווצת והיא ממשיכה "ואז הגיעה החתונה. כולם שמחו ואני בכיתי. רק פחדתי מה יהיה כשאני איתו לבד. בלילה של החתונה רציתי לברוח. הוא אמר לי בבית שלו שאוריד את השמלה ואכנס למיטה לישון, שאני עייפה, הוא גם היה עייף. אז פחדתי ועשיתי מה שהוא אמר. ואז... " נזימה מפסיקה את שטף הדיבור ומשפילה את מבטה, שקט בחדר, אחמד ישן שינה עמוקה. אני שותקת, מסירה בפעם הראשונה את עיניי מנזימה. קשה לי המבוכה שלה, הכעס והפחד שעולים בחדר. אחרי שתיקה קצרה נזימה ממשיכה "את יודעת מה היה... ואני צעקתי ובכיתי, זה כאב לי... הוא נתן לי מכה חזקה נורא ושתקתי. "את עכשיו האשה שלי" הוא אמר לי "ואת תעשי מה שאשה צריכה". אני ככה פחדתי ממנו, הייתי כל היום בוכה, בורחת לאמא שלי ואומרת לה "למה, למה עשית לי ככה?" והיא היתה צועקת עליי שככה זה אשה ושאני אעשה מה שהבעל שלי אומר. וככה נולד לי בן. אני אוהבת את הבן שלי מאוד. אפילו חיים שלי היו מאוד קשים. הבעל היה מרביץ לי אם לא רציתי לעשות מה שהוא אמר. הייתי כל היום בוכה עצובה. לילה אחד אמרתי לי שאני לא רוצה לחיות, אני אמות ולא אסבול יותר. ומה יהיה עם הילד שלי? חשבתי וחשבתי ובבוקר הלכתי לאמא ואמרתי לה שאני אמות אם לא יגרשו אותי מהבעל הזה. אחרי כמה חודשים אמא אמרה שהבעל שלי הסכים לגרש אותי. אצלנו הילד נשאר אצל האבא, אז הוא נשאר אצלו ואני חזרתי אל הבית של ההורים".

"בן כמה היה הבן שלך?" שאלתי. "בן שנה" אמרה נזימה בעצב. "ומי גידל אותו?" "דודה, אחות של האבא שלו. אני הייתי רואה אותו כל יום. הייתי בורחת אליו והדודה נתנה לי להיות איתו כמה שרציתי. "הייתי כל היום בבית, בוכה, רוצה למות" עד שיום אחד באה אמא של מוחמד וביקשה מאבא שיתן לי לבוא ליפו ולהתחתן עם מוחמד".

"את רצית? ראית את מוחמד קודם?" שאלתי.

"כן, ראיתי אותו, רציתי לבוא ליפו. מי יתחתן איתי? אני גרושה עם ילד אצל אבא, כמו אמא לא טובה. אצלנו לא מתחתנים עם אשה ככה. ומוחמד רצה שאני אהיה אישה שלו. ידעתי יהיה לי רחוק מהמשפחה אז יהיה לי שקט יותר. גם מוחמד איש טוב והוא הסכים לתת כסף לילד שלי וגם שאני אבוא לבקר את הבית של ההורים וגם את הילד שלי. רציתי ללכת מעזה. ישראל יותר טוב".

"מוחמד, הוא דואג לי. הוא מדבר אליי יפה, הוא עוזר הרבה עם הילדים, הוא לא צועק, לא מרביץ, הוא שקט. גם אמא שלו טובה, טובה טובה אליי, עוזרת לי עם הילדים. כל יום אנחנו הולכים אצלה..." נזימה נושמת נשימה עמוקה, נשענת לרווחה על הכסא ושלווה ניסכת על פניה.

"ומה עם הילד שלך בעזה? את רואה אותו? בן כמה הוא עכשיו?" אני שואלת בסקרנות.

"הבן שלי עכשיו בן 13, כל שניים-שלוש חודשים אני נוסעת עם הילדים לבית בעזה. קשה קשה לבוא לעזה. החיילים עושים קשה. מחכים הרבה שעות עד שמרשים לנו לעבור. אני כל הדרך חושבת על הבן שלי, איך הוא נראה, כמה הוא גדל. אני אוהבת לחזור לבית בעזה, האוכל של אמא, יש גם חברות שתיים שאני מחכה לפגוש.

עם הבן שלי אני מדברת בטלפון וכותבת לו מכתבים. הוא יודע מתי אני באה אבל הוא לא רוצה לבוא לראות אותי. אני מבקשת הרבה והוא אומר לי לבוא בלי הילדים. הוא כועס עליי, לא נותן לי לחבק אותו. הוא לא מסכים לבוא בבית של ההורים שלי כשהילדים שלי שם. אנחנו יושבים ברחוב, קצת רחוק. הוא לא מדבר. אני שואלת אותו שאלות והוא עצבני, לא עונה. אני רוצה לחבק אותו, הוא לא מרשה. הידיים שלי כואבות לגעת בו. הוא מעניש אותי. אני מביאה לו אוכל טוב שהוא אוהב אז הוא מוכן להיכנס לבית. עד שהוא מסכים לחבק אותי עובר יום ואולי שניים ואז אני צריכה לחזור ביפו והוא בוכה ומחבק אותי "אל תלכי! למה את הולכת עם הילדים האלה ואותי את עוזבת???"

נזימה שותקת. "מה לעשות? מה לעשות? כואב לי עליו, כואב לי שאני צריכה לעזוב אותו, אני רוצה שהוא יבוא להיות איתי גם ביפו אבל אי אפשר, אולי שיהיה גדול יותר הוא יבוא לחיות איתנו ביפו אינשאללה!!!" אומרת בהכנעה.

כבדות יורדת על החדר. אנחנו מביטות אחת בשנייה בעצב. דמעות יורדות מעינינו. אחמד מתעורר, אני ניגשת אליו והשיחה נקטעת. בסוף המפגש אני נפרדת בחיבוק מנזימה.

זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, נזימה לא הגיעה יותר, רק מוחמד היה בא. התגעגעתי לנזימה וכל פעם הייתי שואלת את מוחמד מה שלומה והוא היה אומר "טוב טוב". מפטיר תשובה כאילו אומר "לא נדבר עליה".

מוחמד בשנות הארבעים לחייו, קטן קומה, רגליים קצרות, צולע, רזה מאוד. עור פניו חיוור, זיפי יום מכסים את לחייו תמיד, לבושו מרושל, מוכתם. העברית בפיו קולחת והוא מרבה לחייך. שן כן שן לא.

"אני נולדתי ביפו", סיפר לי מוחמד בפגישתנו הראשונה, "אני תמיד בין היהודים. השכנים שלנו היו יהודים והיינו חוגגים חגים גם של הערבים וגם של היהודים. למדתי בבית ספר מעורב ליהודים וערבים. שפת הלימוד בבית הספר הייתה עברית כך שאני שולט בשפה. אני קראתי ספרים בעברית הרבה. הייתי נעדר מהלימודים בגלל שעברתי הרבה מאוד ניתוחים ברגליים, אז הייתי קורא ספרים. היום אני קורא רק עיתון, אין לי זמן, יש לי שבעה ילדים - זה הרבה עבודה".

כשהייתי מטפלת באחמד, מוחמד היה מספר כל פעם איזו אנקדוטה מהחיים שלו. "אבא שלי מת בתאונת דרכים" סיפר יום אחד. "אמא הייתה בת 32 ואנחנו ארבעה ילדים. אני השני באחים. הייתי בן 12, לא היה לנו כסף, רק ביטוח לאומי ואמא לא יכלה לצאת לעבודה מסודרת כי אני הייתי מאוד חולה. התאשפזתי כמה פעמים בשנה בבית חולים. היו לי דלקות חוזרות בפרקים וכשהדלקת הייתה מתפרצת הייתי מרותק למיטה בבית או מחובר לאינפוזיה בבית חולים. כשהייתי בתיכון, אימא שלי יצאה לעבודה מסודרת ואני הייתי נשאר בבית".

"איך הסתדרת?" שאלתי.

"האחים שלי היו עוזרים לי".

יום אחד הגיע מוחמד עם האחיין שלו, נער כבן 15. "קח 20 שקל" אמר לו "ושב במסעדה ממול תאכל פלאפל" .

"את חושבת שזה קל להיות ערבי בן היהודים?" פתאום הוא שואל אותי.

"מה?" אני אומרת. "סיפרת לי שהיו לך חברים יהודים, שאתה תמיד בין היהודים."

"נכון. זה למה היו לי בעיות".

"אני לא מבינה".

מוחמד מתחיל להסתובב בחדר באי שקט. אני עובדת עם אחמד על שיווי המשקל שלו בעמידה ומוחמד זורק לחלל החדר: "ומה עם בחורות? אהבה? את לא חושבת שיכולות להיות בעיות?"

אני מסתכלת על מוחמד. "כן, איפה שיש בנים ובנות יכולה להיות אהבה. הסתבכת עם לב של יהודייה?" אני אומרת בחיוך.

"הסתבכתי? וואלה כן, מאז התיכון ועד היום!" מוחמד צוחק.

"מה עד היום?"

"כן, כן. מה שאת שומעת". מוחמד מראה לאחמד פאזלים של כמה חלקים ואומר: " קח, עיוני, שחק, תראה לה איך אתה מרכיב פאזלים. שיתרכז במשהו אחר עכשיו" אומר לי מוחמד בחיוך נבוך. "תשמעי אותי" הוא אומר ומסב את תשומת לבי בטפיחה על היד שלי. "בתיכון היתה איתי בכיתה נערה שקראו לה חדוה. היא הייתה תלמידה טובה ונשמה גדולה. היא היתה באה אליי הביתה להביא לי שיעורים וללמד אותי כשהייתי חסר. ככה התאהבו, נעשינו חברים, נפגשנו, יצאנו. אבל לא רצינו שההורים שלה יידעו".

"החברים ידעו?"

"כן, ידעו שאנחנו הרבה ביחד, שהיא עוזרת לי בלימודים, לא ידעו שאנחנו אוהבים, שאנחנו כמו זוג".

"ההורים שלה הכירו אותך?"

"כן. היינו באותה כיתה, גרנו קרוב, הם ידעו שהיא עוזרת לי. היינו מדברים הרבה שאנחנו רוצים לחיות יחד, להתחתן, אבל ההורים שלה אף פעם לא היו מסכימים".

"ואמא שלך הייתה מסכימה?"

"אימא שלי כן. היא אהבה אותה ואני נכה - זה לא פשוט, פחדה שלא ירצו להתחתן עם האחים שלי. ככה זה אצלנו. אמא ואני מאוד קרובים. היא ידעה שאני אוהב מאוד את חדוה ואמרה לי שכדאי שאלך עם ערביה כי ההורים היהודים לא יסכימו שאתחתן עם הבת שלהם. היו לי תקופות שחשבתי שנוכל להתחתן, הילדים יגדלו ביפו, הם יהיו יהודים כי האימא יהודיה וערבים/מוסלמים כי האבא ערבי ולא יהיו בעיות. אבל חדוה שכנעה אותי שזה לא יעבוד. במיוחד היא פחדה מההורים שלה. גם אני פחדתי שהם יעשו לה רע או לי וגם שירחיקו אותה מיפו ואז אני לא אראה אותה.

"יום אחד חדוה סיפרה לי שהיא הכירה בחור יהודי והיא רוצה לצאת איתו, שהיא רוצה למצוא חתן יהודי. היה לי עצוב מאוד. אבל מה יכולתי לעשות? הבנתי אותה. רק פחדתי שהיא לא תיפגש איתי. אבל היא המשיכה להיפגש איתי כל הזמן אז פחות היה לי קשה. גם בחתונה שלה הייתי. אפילו רקדתי איתה, כאילו אנחנו חתן וכלה. אף אחד לא ידע את הסוד שלנו. אני הייתי אז מאוד מאושר. ידעתי שחדוה אוהבת אותי, שהיא מתחתנת עם היהודי כי היא רוצה משפחה בלי בעיות. גם כשהייתה בהיריון ושילדה את הילדים היינו נפגשים או מדברים בטלפון. כל יום מדברים בטלפון. גם היום. כשרציתי להתחתן, כי גם רציתי ילדים, אמרתי לאמא שתחפש לי אישה. אצלנו ככה זה. אמא ידעה שאני אוהב את חדוה והיא חיפשה לי מישהי מאוד יפה שאולי אוהַב אותה. איזה יפה תתחתן עם נכה כמוני?" צוחק מוחמד "אז היא חיפשה אחת שאף אחד לא התחתן איתה, אבל היא יפה. מהמשפחה סיפרו לה על נזימה, ככה היא הכירה אותה ואני הסכמתי להתחתן איתה - יהיו ילדים יפים לא כמו אבא שלהם" מוחמד מתגלגל מצחוק. "התחתנתי איתה ויש לנו שבעה ילדים טובים. ואני, בראש שלי חדוה, בלב שלי חדוה. יש לנו אהבה, אנחנו נפגשים בבית מלון בתל אביב. אף אחד לא יודע. אז אנחנו מאוד מאוד מאושרים".

"יש לך אישה יפהפייה" אני אומרת. "כן, ראית אותה כולה בלי הבגד הזה?" שואל אותי מוחמד מסוקרן.

"כן," אני עונה.

"נכון, נכון, יפה אבל מסכנה. למה אני אוהב את חדוה? יש לי אישה טובה בבית, ילדים וגם חדוה".

האחיין הצעיר חזר, אחמד סיים להרכיב את הפאזל ומוחמד יושב בכיסא מהורהר.

המפגש הטיפולי הסתיים. מוחמד, אחמד והאחיין הצעיר נפרדו ממני לשלום עד המפגש הבא.

שתיתי קפה והרהרתי במוחמד ובסיפורו המפתיע.

אבל זה לא היה סוף הסיפור.

בפעם הבאה הגיעה אימו של מוחמד.

בניגוד לסיפורים של נזימה ומוחמד הסיפור שלה נגע בי באופן אישי.

כמוה, הייתי אלמנה צעירה עם ילדים וההזדהות שלי איתה הייתה בלתי נמנעת.

"התחתנתי בגיל מאוד צעיר, 16" סיפרה לי. "ככה אבא שלי אמר. הבעל שלי מת בתאונת דרכים כשהייתי בת 32. היו לי חמישה ילדים. היה לי מאוד קשה. לא כסף, לא עבודה וילדים לגדל. מוחמד היה הרבה חולה, הרבה פעמים היה בבית חולים, עבר ניתוחים ואני ישבתי על ידו. זה למה אני ומוחמד מאוד קשורים. הרבה ביחד. גם היום אני עוזרת להם הרבה. כל יום הם באים אליי, אוכלים, הילדים לפעמים ישנים אצלי, ככה אני עוזרת לנזימה".

"ומי עזר לך עם הילדים כשהיו קטנים?" שאלתי.

"המשפחה שגרה לידי" אמרה "אם הייתי מבקשת היו עוזרים. אבל אני לא ביקשתי הרבה. ככה הסתדרתי".

"והתחתנת?"

"לא" אמרה ובקריצה ובלחישה הוסיפה, "היו לי מאהבים, אבל לא רציתי להיות האישה שלהם, לשרת אותם. ככה היה לי טוב, לצאת לבלות ולעשות חיים" ובצחוק קונדסי: "מה אני גם צריכה לטפל ולדאוג לגבר? מספיק הילדים".

"את יודעת, אני הבאתי למוחמד את נזימה" סיפרה.

"היא מאוד יפה" אמרתי.

"כן , כן, חיפשתי לו אחת שתהיה במיוחד יפה. מהשטחים הם רוצים להתחתן עם אחד מיפו כי בישראל חיים טובים יותר מעזה. שם אין מה לאכול. והיא, נזימה, מסכנה, גרושה, סבלה הרבה, אז חשבתי תשמח לחיות כאן. ואני ידעתי הכל מה קורה עם מוחמד, על זה שהלב שלו שבור וחשבתי שאמצא לו בחורה יפה והוא יאהב אותה".

"ומוחמד הסכים שאת תחפשי לו אישה?" שאלתי.

"כן, כן. הוא ניסה לבד ולא מצא, אז הוא ביקש ממני. ככה אצלנו מקובל".

"ואיפה היתה החתונה?"

"ביפו, בטח. מהמשפחה שלה באו ההורים והאחים ויש לה גם משפחה ביפו והיו הרבה אורחים שלנו. היתה חתונה יפה מאוד. עכשיו יש להם שבעה ילדים וזה טוב, משפחה גדולה".

"אני יודעת הכל על מוחמד" אמרה לי פעם אחרת האמא. "העיקר יש לו משפחה משלו כמו לכולם".

"כמו כולם???? האמנם??"

אחמד החלים והתחיל ללכת והפגישות שלנו הסתיימו.