סינדרום האהבה

"ארי, יש לך טלפון" הכריזה המזכירה של המכון הפיסיקלי. "הלו" עונה לי קול נעים של גבר אולי כבן ארבעים פלוס, "מדבר הבן של פרחה מועלם". "שלום לך," אני משיבה בהתרגשות, "מה שלומה?" "טוב מאוד, אני מצלצל כדי להודות לך על הטיפול באמא שלנו. הכאבים עברו לה, היא שוב מחייכת ובליל שישי הכינה את המעדנים שלה לסעודת שבת. כמה חודשים שלא יכלה לבשל והשבת אכלנו בתאווה רבה את האוכל הנפלא שלה. אימא סיפרה לנו עלייך . אני רוצה להזמין אותך לארוחת ליל שישי הבא ליהנות איתנו מהמאכלים, שתכירי יותר את אימא ואת המשפחה שלה. היא אישה יוצאת דופן". אני נבוכה, לא יודעת מה לענות. בסך הכול עשיתי לה טיפול חשמלי לאזור הדלקתי בכפות הידיים. לבוא לארוחת ערב משפחתית בליל שישי? עם הילדים שלי השובבים האלו? הבררנים באוכל? הרי סתם שניצל ואורז לא יהיה שם בארוחת המלכים ההיא וחוץ מזה כל ליל שבת מתכנסת המשפחה שלנו חשבתי. "תודה רבה לך, אני מאוד נרגשת מהמחווה. שוב תודה אבל לא אוכל להגיע לארוחה" התפתלתי בתשובתי. "אז אולי בשבוע אחרי כן" הוסיף הבן, "אני אתקשר שוב ונדבר". "שוב תודה רבה לך, ומסור דרישת שלום חמה לאימא". סגרתי את השיחה מרוגשת ותמהה. אני עובדת כבר כל כך הרבה שנים ואני לא זוכרת שבן או בת של מטופל התקשרו להודות על טיפול שלאחר דלקת בגידים. אכן אישה יוצאת דופן היא פרחה והבן שלה להוט שאכיר את אמא שלו גם מחוץ לחדר הטיפולים, בתוך המשפחה הגדולה.

"פרחה?" קראתי באולם ההמתנה למטופלת חדשה שהגיעה אלי. לאולם הטיפולים נכנסה אישה מוזרה מאוד, נמוכת קומה, בערך 1.50 מטר, אולי פחות, עיניים קטנות ומלוכסנות כלפי מטה, שיער שחור קצר ואף ענק התופס את כל תשומת הלב כשרואים אותה. היא לבשה שמלה קצרה פרחונית, גזורה בצורת פעמון מבד שהיה מודרני שנים רבות רבות קודם. "הייתה זו שמלה כמו שלבשתי בבת המצווה שלי" חשבתי לעצמי נזכרת בהתרגשות בשמלה שהייתה לי. השמלה שלי הייתה אופנתית אז, צבעונית והרגשתי שהיא מחמיאה לי מאוד. לנערה בגיל 12 לפני שניים-שלושה עשורים הייתה זו שמלה חגיגית מאוד. אבל בימינו? לאישה כבת 70? הבטתי בפרחה משתהה. האם היא אישה רגילה או שיש לה איזה שהוא סינדרום? חוסר הפרופורציות הפיזיות והלבוש המוזר שלא תואם את הזמן העלו בי ספק.

מהרגע שפרחה התחילה לדבר לא שמתי לב יותר למראה החיצוני שלה. פרחה דיברה בנועם, בבהירות ובדיוק סיפרה את הבעיה שלה. לקחו לי כמה דקות ללכת שבי אחריה. החלטתי על טיפול בגלי קול לשתי כפות הידיים. משך הטיפול הוא כרבע שעה. אחרי שסיימתי את החלק "העסקי" של המפגש שלנו הישירה אלי פרחה מבט ואמרה "את בטח מסתכלת עליי וחושבת שאני אישה נורא מוזרה, נכון?" אופס, נתקעה לי הנשימה והמבט עבר למכונת הטיפול. אמרתי משהו? הסתכלתי עליה במבט שהסגיר את המחשבות שלי? האם גרמתי לה להרגיש לא בנוח? אבל אני כבר לא במקום ההוא. אחרי השיחה איתה, אחרי שבדקתי אותה, שכחתי כבר את הרושם הראשוני שעשתה עלי. "למה את אומרת את זה?" שאלתי. "כי אני באמת נראית קצת משונה. השמלה הזאת, הכפכפים המרופטים. אני רוצה לספר לך על עצמי".

וכך במשך שמונה מפגשים ספרה לי פרחה את הסיפור.

"אני מתלבשת ככה כדי להזכיר לעצמי מאיפה התחלתי. כדי שלא איכשל בחטא היוהרה". אמרה ולא יספה. חיכיתי להמשך. פרחה טמנה ראשה למטה ומבטה בכפות ידיה המטופלות. חיכיתי שתמשיך. הייתה שתיקה. התלבטתי אם לשאול אותה למה היא מתכוונת? מה המשך הסיפור? אבל החלטתי לחכות. הרגשתי שהיא מתכנסת בעצמה, אולי מתלבטת אם לספר או לא? אולי עוד בוחנת אותי?

אחרי שתיקה שנראתה לי נצח, שם בתא טיפולים הסגור בוילונות, רק שתינו אחת מול השניה ומכשיר האולטרסאונד בינינו, המשיכה:

"עלינו מעיראק , אני ובעלי בשנת 1950. עלינו לבד, כל המשפחה שלנו עוד נשארה בעיראק. היינו כמו שני "ילדים" אבודים כשהביאו אותנו למעברה. מהר מאוד הבנו שאנחנו חייבים לצאת משם אחרת לא נגיע לשום דבר בחיים. היה נורא במעברה, אוירה של השפלה, של חוסר אונים, הרבה פחד וכעס. "הייתם ממשפחות אמידות בעיראק?" שאלתי. "לא אמידות, מעמד בינוני. מה שהיה לנו נורא קשה זה שלא ידענו בכלל עברית. היינו אנאלפביתיים. בתור אנשים צעירים שצריכים להקים את החיים שלהם במקום חדש, בתרבות זרה, עברנו משבר מאוד קשה".

"אז מה יכולנו להציע? אני הייתי עוזרת בית ובעלי היה שרת בבית ספר יסודי. מזה היינו צריכים לבנות את החיים שלנו. לא היה לנו זמן ללכת ללמוד. למדנו את השפה מהחיים.

נולדו לנו שלושה בנים. כשהבן הגדול הלך לכיתה א' התיישבנו איתו, בעלי ואני, כל יום ולמדנו קרוא וכתוב. מהר מאוד תפסנו את העניין. גילינו את הקריאה וכמו שיכורים רדפנו אחרי הספרים. נרשמנו לספריה וכל שבוע היינו מחליפים ספר או שניים לפחות. כל יום היינו מחכים שיגיע הערב שנשכיב את הבנים ונקרא". פרחה הדביקה אותי בהתרגשות כשהיא ספרה על אהבת הקריאה שלה ושל בעלה.

"בבתים שניקיתי הכי אהבתי לנקות את הספריות. בהתחלה לקח לי הרבה זמן, הייתי משתהה ליד הספרים מנסה לפענח את השמות שלהם. בהמשך כשספר היה "קורא" לי מהמדף הייתי קוראת את התקציר מאחור. במשך השנים הייתי שואלת ספרים גם מהנשים שעבדתי אצלן. הן היו נורא מופתעות שאני מבקשת לשאול ספר, במיוחד כשעוד לא הכירו אותי הרבה זמן. עבדתי הרבה שנים אצל משפחות כך שהם למדו להכיר אותי. הכי אהבתי לשבת לשתות קפה, ככה בהפסקת עבודה, עם בעלת בית ולדבר איתה על הספר האחרון שאני קוראת. הייתי שונה, עוזרת בית "תולעת ספרים". עד היום אני מאוד אוהבת לקרוא. אני קוראת בעברית, באנגלית ובצרפתית. הכי אני אוהבת לקרוא בצרפתית כי בבית שלי ההורים שלי דיברו גם צרפתית. לא ידעתי לדבר את השפה אבל הבנתי הרבה".

"סיפרתי לך פעם שכשהבן הבכור שלי הלך לכיתה א' התיישבנו אני ובעלי ללמוד איתו?" שאלה אותי פרחה במפגש הבא. "כן, סיפרת לי בהתרגשות רבה על שמחת הקריאה שלכם" אמרתי. "כן, אז לא רק לקרוא למדנו. אני למדתי עד כיתה י', עד שהמתמטיקה התחילה להיות לי קשה מדי ולא הייתה לי יותר סבלנות. מה שהתמדתי היה בספרות, תנ"ך, אנגלית וצרפתית. אבל בהכנות לבגרות לא הייתה לי כבר סבלנות. בעלי, לעומתי, מאוד אהב לשבת וללמוד, הוא למד עד הי"ב, כולל לבגרות. וכשהבן הצעיר ניגש לבחינות הבגרות שכנעתי אותו שייגש גם הוא להיבחן, שמגיעה לו תעודת בגרות. הוא לא רצה, עלה הרבה כסף להירשם לבחינות אקסטרניות. בסוף הוא שילם לבחינות, ניגש ועבר אותם בהצטיינות. אני והבנים נורא גאים בו. הוא היה שרת בבית ספר עד הפנסיה, לא רצה לעזוב. הוא אהב את בית הספר, את הילדים, ההורים, המורים והם כולם אהבו אותו. הוא היה חצי מנהל, ידע כל מה שקורה בבית הספר. ואל תשכחי ,הוא גם ידע מה לומדים כי הוא למד עם הבנים.

כשהלימודים הסתיימו הבנים שלי היו נשארים בבית הספר עד אחרון התלמידים. היו אומרים לאבא "אבא, מהר מהר נסדר וננקה, יש הרבה שיעורים היום". הם אף פעם לא התביישו שאבא שלהם השרת, הם היו גאים בו כי כולם אהבו אותו, כי הוא הפך להיות איש משכיל, כי הוא ידע מה קורה בארץ ובעולם מרוב שהיה קורא בשקיקה כל דבר, בעיקר את העיתונות. אל תשכחי שזה היה עוד לפני שהייתה טלוויזיה בארץ".

הייתי מחכה למפגשים עם פרחה. כל פעם היה לה סיפור מפתיע והיא ידעה לספר בצורה מרתקת.

במפגש אחר היא אומרת לי "לא היה לי מה לתת לבנים שלי. רק דבר אחד היה לי בשפע, אהבה. הייתי בוכה לפעמים לבעלי, מה יהיה? איך יגדלו? איך ילמדו? ידעתי שהם מוכשרים ושהכוח שלהם במוח ולכן הם צריכים ללמוד אבל לא היה לנו כסף. איך ילכו לתיכון? איך לאוניברסיטה? הייתי בוכה ובעלי היה אומר לי "כל ילד יביא את הכסף בשביל להתקדם. תראי פרחה, נצליח". הייתי מחבקת אותם, מדברת עם האוכל שנתתי להם שיחזק אותם ויביא להם ברכה. בימים קשים לי במיוחד הייתי נכנסת לחדר שלהם כשהם ישנו, יושבת ליד כל אחד מהם ולוחשת באוזן שאני אוהבת אותם ושהם חכמים ושילמדו ויצליחו ויהיו אנשים טובים. פחדתי נורא שידרדרו לפשע, מי יודע מה יכולים להביא החיים?"

ובאמת הצלחנו. כולם היו תלמידים מאוד חרוצים, הבן הגדול קיבל מלגת לימודים בתיכון וכך עשו האחים שלו אחריו, גם לימודים גבוהים למדו במלגות. כך שכסף לא היה לנו אבל הרבה אהבה הייתה וגם הרבה רצון להצליח. אם הייתי יודעת שכך יראו החיים שלי היום, הייתי ישנה עוד הרבה לילות בחיים שלי. היום כל הבנים שלי פרופסורים בתחומם".

באחת הפגישות אמרה לי פרחה: "את יודעת איזה בגדים יפים יש לי? ואיזה תכשיטים... אם מישהי מהכלות שלי הייתה רואה אותי לבושה ככה כמו שאני כאן, הייתה הורגת אותי. הן מביאות לי בגדים יפהפיים, חשוב לילדים שלי שניראה טוב אני ובעלי. הם נוסעים המון בעולם ותמיד מביאים לנו בגדים, תכשיטים, כלים יפים ואני מרגישה הכי טוב בסחבות שאני לובשת".

אני מסתכלת על פרחה, איך יכול להיות שיש לה ממיטב הביגוד והיא מעדיפה להסתובב בסחבות, להיראות כמו סינדרום מהלך?

"את יודעת ארי שהייתי בחצי עולם? כל אחד מהבנים שלי נסע כמה פעמים לשבתונים בחו"ל. כל אחד שלח לנו כרטיסים שנהיה איתם, חודש, חודשיים והיה כבר חצי שנה גם. בכל מקום הם לוקחים אותנו לטיולים ומראים לנו את העולם. בעלי מאוד מתעניין בעבודה של כל אחד מהבנים, הוא מבין על מה הם מדברים. אני מקשיבה ולא מבינה כלום. אני שמחה שהם עושים דברים שהם אוהבים".

אותה אישה נדירה, שקראתי לה כאן פרחה, איני זוכרת את שמה ולא פעם אני מצרה על כך. אם הייתי יודעת הייתי מספרת לה שהיא הייתה לי מורה דגולה לחיים. הרבה פעמים כאמא הייתי מתוסכלת, חסרת אונים ומלאת דאגות על ילד זה או אחר.

גם אני הייתי שואלת את עצמי "מה יהיה? איך אסתדר? איך לכוון?" ולא פעם ולא פעמיים התשובה הייתה ממני והלאה. ברגעים כאלה הייתי "שומעת" את המשפט של האישה ששמה אינו זכור לי "לא היה לי הרבה מה לתת להם, רק האהבה הייתה לי בשפע". וכך גם אני הייתי מרגישה מול מצוקותיי. הייתי מחבקת את הילדים ונרגעת.