אוהב אותך, צ'רלי

שלט ענק 'נמכר' צד את עיניי. עמדתי לרגע מול השלט. כן, לא נראה לי שהתבלבלתי, זה אומר שהבית של עדנה נמכר. "אולי מי שקנה את הבית לא יהרוס אותו, לשם שינוי, אלא ישאיר את האופי החיצוני המיוחד שלו, הבולט על רקע הטירות הגרנדיוזיות שבנו מסביב" אני חושבת לעצמי. אתמול, יותר מאי פעם, נראה לי הבית עומד גאה ונטוע, מוסתר כמעט כולו ע"י גדר חיה גבוהה ומטופחת ורק הקומה העליונה עם גג הרעפים האדום נראים לרחוב, כמו משקיפים. כמו עדנה – אישה מסוגרת, פרטית מאוד,עם יכולת התבוננות מרתקת. אני רואה את עדנה לנגד עיניי, כאילו עמדה מולי.

עדנה בת 85, אישה עייפה מהחיים, אנחנו מכירות כ-15 שנה, נפגשות מדי שבוע לטיפול בברכיים שלה.

"האם צמח השעווה עוד מטפס בכניסה לבית?"

שנים הייתי נכנסת ויוצאת מהבית של עדנה דרך הכניסה הראשית. בפרידה עדנה הייתה מלווה אותי והיינו עומדות עוד רגע מתייחסות לפרחים שפרחו או נבלו. במיוחד אהבתי את השעווה המטפסת. בתקופת הפריחה הכניסה של הבית הייתה לובשת שמלה סגלגלה עדינה, כזאת שמחייכת אליך. כשהבן שלה התחיל לעבוד בבית, נכנסתי דרך הכניסה האחורית, דרך המטבח, כדי שלא אפגש עם המטופלים שלו. מאחור, היה שיח גדול של 'ציפור גן עדן'. בתקופת הפריחה שלו גם הבית שלי היה מתקשט בו. גם את השיח הזה, כמו שהופיע בגינה של עדנה אהבתי במיוחד. הוא היה מבודד, בנכוחות חזקה מאוד. רק בני הבית ראו אותו כי הוא היה קרוב לחניה.

עדנה נפטרה במאי, בתקופה ש'ציפור גן העדן' בפריחה. נסעתי לבית שלה שהיה אז מושכר וחשבתי שאקטוף כמה ענפים לשים על הקבר הטרי שלה, שיהיה לה משהו מהבית, כמו שלי הוא היה משהו מהבית שלה. אבל הבית היה מוקף בגדר ברזל, אף אחד לא היה בו כדי שאבקש רשות להיכנס. צער ובעיקר אכזבה אפפו אותי. זה כבר לא היה בשום צורה "הבית של עדנה".

הבית של עדנה היה כהה, חשוך ומוגף. במטבח שהיינו יושבות בו, שותות את הקפה המשותף של הבוקר, הייתה רצפת קרמיקה אדומה, ארונות עץ חומים. המטבח היה כהה וחשוך. היו בו חלונות מאורכים מעל הכיור ובמיוחד אהבתי את משקל הנחושת שעמד בקרבת אדן החלון עם שתיים-שלוש עגבניות להבשלה שהיו נראות בעיניי כחיוך תאוותני בתוך הסדר המוקפד שמסביב. חורף, קיץ, אביב וסתיו הייתה המנורה מעל השולחן דולקת, זה היה האור שנכנס. זה היה בית מודרני עם שכיות חמדה עתיקות. היא הייתה מוקפת בחפצים שאספה במשך השנים וכאלה שנאספו במשפחתה ועברו אליה למשמורת. לחפצים הייתה "נשמה". היא הייתה מספרת לי את גלגולו של כל חפץ על הרקע התרבותי, החברתי והמשפחתי שלו.

אני חוזרת לתקופה שבה עדנה עמדה לפני מעבר לבית מוגן, להתכוננות שלה לעזוב את הבית הגדול והמטופח שבו חיה בחמישים השנים האחרונות, לפני המעבר לחדר קטן בבית משותף לאנשים שנעשה להם קשה לחיות לבדם בבית. עדנה קיוותה לעזוב את בדידותה מאחור, לחלוק עם אנשים אחרים את הזמן שנותר לה לחיות, לעזוב את האחריות לניהול הבית ולנוח מדאגות היום-יום. ליוויתי את עדנה בפרידות הקטנות מהרגליה. מההרגל לראות את הפסלים השונים המפוזרים בסלון, מהסיפור שהיה מאחורי כל דבר ודבר, מהריהוט בסלון שידע ימים אחרים שבהם אנשים רבים עברו בו. סיפורים שנספגו בו ברגעי שמחה ויותר מכך בהרבה רגעי עצב וכאב שידעה המשפחה. ליוויתי אותה בפרידה מהכלים היפים ששנים רבות שכבו בארון כאבן שאין להם הופכין, אך זיכרון השימוש בהם היה חי וקיים אצלה כאילו היה זה רק אתמול. בכובד ראש בחרה למי להעניק כל כלי. אני קיבלתי צלחת הגשה ענקית מפורצלן לבן מעוטר כאילו נסרג בחוט לבן דקיק, צלחת יפה להפליא. את הצלחת הזאת קיבלה עדנה במתנה לחג הפסח הראשון שנחגג אצלה. הצלחת עולה אצלי בארוחות חגיגיות ורבות משתתפים. כשאני מוציאה אותה מהארון, מחליקה עליה כמו מלטפת את החספוס של העיטורים, אני חשה כנפגשת עם קריצתה השובבית של עדנה ומשתפת אותה באירוע.

אני רואה אותה לנגד עיניי עכשיו, מחכה לי בשמלה החומה – שמלת הבית הסבתאית שלא אהבתי (לעדנה היה טעם טוב מאוד גם בלבוש) ובידיה צרור מכתבים: "אני רוצה להראות לך מה מצאתי אתמול כשמיינתי דברים בארון. צרור המכתבים הזה היה מוצפן בין הבגדים" אמרה והראתה לי צרור מכתבים מצהיב קשור בסרט כחול.

"יש כאן מכתבים מבויילים מכל מיני מקומות בעולם. אלו מכתבים שקיבלתי מבעלי כשנסע בשירות סודי למען המדינה. כדי שהצנזורה לא תעלה עליו, היה לנו צופן - לקרוא כל ארבע מילים ולחבר למשפט". עדנה ישבה והקריאה לי את המכתב בשלמותו ואח"כ בדרך הצופן שבה הודיע לה על שובו. המכתב הגלוי היה מכתב אהבה נוגע ללב והמכתב המוצפן היה אינפורמטיבי וענייני משולל אותו רגש מקרב ומתגעגע כבגלוי. "איך מסתיים המכתב?" שואלת-אומרת עדנה בחיוך מרוגש 'אוהב אותך, צ'רלי'. ובמכתב אחר: 'אוהב אותך, תומס'. "את בטח חושבת שאלו מאהבים שלי?!" אמרה לי בחיוך השובבי שלה "מה יגידו הילדים שלי אם מכתבים כאלה יגיעו לידיהם? שבגדתי באבא שלהם? אני חייבת להראות להם את זה או אולי אשמיד אותם וזהו??". "זה סיפור מקסים ומרתק!" אמרתי לה "מה פתאום שתשמידי, ספרי להם". "אבל זה לא מעניין את הצעירים סיפורי הסבתא האלה. אז הם ישאלו שאלות על מה הוא עשה או לא עשה ואני, אין לי כוח לחשוב מה מותר ומה אסור, אז קל יותר למחוק, לזרוק". "מה את כבר יכולה לגלות היום שיזיק למדינה? וזה רק לילדים שלך! מה שאת לא בטוחה בו, תגידי שאת לא יודעת או לא זוכרת, יסלחו לך על כך" אני מחדדת ועדנה נותרת מהורהרת.

"חשבתי על זה" אני אומרת "שכשאדם בשלהי ימיו, הוא יכול להחליט מה להשאיר לילדיו ומה לא. שלא כמו אדם שחייו נגדעים במפתיע. אז הוא חשוף ערום ועריה לפני אלה שחיים ואם יש לו מה להסתיר וטרם נפרד מזה?" עדנה הנהנה בראשה ואמרה: "אני עוד אחשוב, אולי באמת אספר להם וזה ישעשע אותם, על החיים המסתוריים של הזקנים".

יום אחד הגעתי אל עדנה מרוגשת במיוחד. שתינו את הקפה המסורתי שלנו עם תקרובת מתוקה "עדנה, לא תאמיני מה קרה לי אתמול" אמרתי בהתרגשות. עדנה פוקחת זוג עיניים ירוקות, נוצצות מסקרנות. מרכינה את גופה קדימה נשענת על השולחן בידיה, כולה דרוכה לשמוע סיפור עסיסי. "אתמול, שמונה שנים אחרי, זרקתי לפח את הבגדים של אישי שהוריד לפני שמת בפתאומיות".

שתיקה. "שמרתי אותם באותו המקום, באותו המצב, מבלי לגעת בהם" סיפרתי "וכלום לא קרה. הרגע הבא היה דומה להפליא לרגע שלפניו" הוספתי "הופתעתי מהמגע הלא מוכר של כותנה שעומדת ללא ניע במשך שנים ומתכסה באבק, נעשית דקה דקה, כמעט התפוררה לי בידיים. רק את החגורה מהמכנסיים הורדתי, אותה השארתי לנו. היא יפה אפשר להשתמש בה".

עדנה שתקה . חיוך קטן עלה בזוית פיה, עיניה ברקו ואני חזרתי והדגשתי: "לא יאומן, אבל פתאום לא הבנתי למה אני צריכה את הלכלוך הזה! לא הייתה לי שום בעיה לוותר עליהם. הם נהיו לי מיותרים. שנים שאני מביטה בהם כשאני שוכבת במיטה והם מול עיניי, כשאני נכנסת לחדר ההלבשה הם מול עיניי. הם מעוררים בי את זכרונו של אישי, תמונות מחיי הנישואין".

עדנה התקרבה אלי כממתיקה סוד: "ככה זה בחיים. בהתחלה אנחנו מייחסים ערך רב לחפצים, לתעודות, לנכסים. אנחנו שומרים עליהם, מטפחים אותם, לפעמים נאבקים עליהם, מספרים לעצמנו המון סיפורים סביבם. מגיע רגע שאין לנו יותר צורך בהם. הם מכבידים עלינו. כמו שאמרת - 'הלכלוך הזה' ואנחנו מוכנים לוותר עליהם". עדנה עצרה והביטה בי, לראות אם הבנתי את שאמרה והוסיפה: "גם החיים ככה, חביבתי, מגיע רגע שהם מכבידים וגם עליהם אין בעיה לוותר". המשכנו לשתות את הקפה בשתיקה.

עם עדנה ודרכה עברתי תהליך של פרידה, שיעור שלא ידעתי קודם. שוב ושוב חזרו לה תמונות, אירועים סיפורים ועם כל דבר שנפרדה, הרגשתי שהמשא שהיא נושאית על הגב מעט מוקל. יש לי תמונה בראש שכשהיא סוגרת את דלת הבית מאחוריה, על כל תכולתו הממשית והרגשית היא נעשית קלה כאיילה. כל הכובד והמגושמות של התנועה נעלמים, כאילו הבית היה מבצר וגם באיזשהו מובן כלוב או כלא. תחושה של שחרור וחופש עוברת בי. אולי זו הסיבה שלא היה לי בכלל עצוב. גם צירוף המילים "זה קשה" כשיצא ממנה נשמע כמו – מעייף, מטריד, אבל לא רגשי.

"מסרתי את האוטו לדני, יותר לא אנהג" קיבלה אותי עדנה כשבאתי לבקר אותה בפעם הראשונה בבית המוגן. "למה? קרה משהו? איך תסתדרי? איך תחיי בלי הניידות הזאת?" הפצצתי אותה בשאלות. "קשה לי לנהוג, אני נוהגת מאוד לאט, מפריעה לתנועה, נהגים צופרים לי, בצדק. התגובות שלי איטיות ואני פוחדת שלא אגיב בזמן כשצריך. הנהיגה הפכה לי לקשה מאוד. לא רוצה יותר להתמודד עם זה. מספיק לי, נהגתי די בחיי". "מכונית זה ניידות, חופש תנועה, אני כל כך מתפעלת ממך שבגיל 85 את נוהגת. חשבתי שזה אוטומט אצלך ושהנהיגה פשוטה וקלה לך". "לא חביבה, לא פשוטה ולא קלה. אני רואה שנורא קשה לך לקבל שלא אנהג יותר. הבנים שלי בכלל לא התרגשו מזה. הם מבינים אותי שאין לי יותר כוח" עדנה חייכה אליי " כשתהיי בת 85 ויהיה לך קשה לנהוג, הזכרי בי שגם לי היה די מזה והפסקתי. אולי אז יהיה לך קל יותר לוותר".

החזרת של עדנה הייתה סימן מבשר את בואם של החגים ראש השנה ופסח. כל שנה עוד לפני שקלטתי שהחגים מתקרבים, הייתי מקבלת מעדנה צנצנת חזרת חריפה ערבה לחייך. עדנה עברה לבית המוגן לפני פסח. יום אחד אמרה לי "יותר לא אכין חזרת. אני רוצה לתת לך את המתכון ולהסביר לך את הפטנט נגד דמעת בהכנת החזרת". בערב פסח הכנתי את 'החזרת של עדנה'. כיסיתי את פי מכונת הטחינה בשקית ניילון, כך שאדי החזרת לא יתפזרו ויגרו את העיניים לדמוע. הפעם הכנתי צנצנת חזרת להביא לעדנה, מעשה ידיי להתפאר.

"עדנה, יש לי חזרת לפסח בשבילך, אני יכולה לבוא אליך?" אמרתי בהתרגשות רבה "לא, תודה. אני לא יכולה שתבואי" אמרה עדנה שלא כהרגלה וקולה נשמע חלוש ביותר. "את מרגישה לא טוב? קרה משהו?" שאלתי מאוכזבת "אני מרגישה רע מאוד. אפילו לא אוכל לפתוח לך את הדלת" השיבה עדנה. "מישהו יודע על כך?" שאלתי מפוחדת ממצבה מבשר הרעות "לא" ענה הקול בחולשת יתר. עדנה הסתירה מילדיה את מצוקתה כמה שיכלה ובהמשך איבדה את השיפוט. הודעתי להם.

את "החזרת שלי" עדנה מעולם לא טעמה.

זמן רב הכאיבה לי המחשבה שהפרעתי לעדנה לוותר על החיים בדרכה.