יואל במבוך

התפתלתי בין שבילי השמורה. בושם הפריחה שיכר אותי. מולי טיילו שני גברים בשנות השישים שבעים שלהם. האחד נמוך קומה, רזה, חייכן, שיערו צבוע פחם המבליט את תכול עיניו ולובן עורו. השני, גדול מימדים, שיערו ארוך לבן ובוהק .הולכים בצעדים קטנים ואיטיים. הבטתי בהם מתקדמים לאיטם בשביל השמורה, מדי פעם נעצרו, הסתכלו על הים, בחנו פרח זה או אחר, נמוך הקומה שילב את ידו בזרוע חברו. הם נעלמו מעיניי ואז הופיע בזכרוני יואל.

יואל במבוך

"אני מרגיש כמו עכבר שמסתובב בתוך מלכודת, כמו אז לפני עשרים שנה כשעברתי התקף לב חמור. עברתי ניתוח לב פתוח ואחרי כן הייתה לי החלטה נחושה", סיפר לי, "אני רוצה לחיות!!!! אימא שלי עוד הייתה בחיים ואני בן יחיד . לא יתכן שאעביר אותה סבל שכזה. השיקום היה קשה והיו לי רגעים רבים שהייאוש פשט בי. הייתי מוכן לוותר על החיים אבל לא לסבול את התחושות הנוראיות שסבלתי. אימא שלי לא עזבה אותי והיא זו שנתנה לי את הכוח להמשיך" אני זוכרת שעיניו של יואל התמלאו דמעות ושפתיו רעדו. " הקשר שלי עם אימא היה בלתי רגיל. היא הייתה האהבה הגדולה שלי. איתה יכולתי לדבר על הכול". קולו של יואל נחלש, הבכי פורץ והוא לוחש "אני כל כך מתגעגע אליה!! מעולם לא אהבתי מישהו כמו את אימא שלי, גם לא את הילדות שלי" יואל מתייפח וכשהוא נרגע הוא ממשיך לספר.

"אחרי שהחלמתי ממחלת הלב שקעתי בדיכאון. ידעתי שאני לא אוהב את החיים שאני חי. לא אוהב את האשה שלי, בוגד בה שנים ארוכות עם מאהבות שונות". יואל בוחן את התגובה שלי. האם אני שופטת אותו? או מקבלת את הסיפור כמו שהוא? האם בטוח לו להמשיך לספר? טון הדיבור של יואל משתנה, נעשה גבוה יותר ומלא חיות. אחרי קריצת עין שובבית אומר "מה את חושבת? שאני אתן לחיים לעבור על ידי? האישה שלי, אדם מאוד משעמם לא היה לי מה לדבר איתה, לא אהבה לבלות, לא לצחוק ולהשתעשע, לא להיות בחברה, וגם המין איתה היה סתמי. אז... פלרטטתי כבר בשנים הראשונות לנישואין. לא רציתי לפרק אותם כי היו לנו ילדות קטנות. הסתדרנו בתור עסק משפחתי. אחרי שבלעתי את החיים בחוץ, הייתי חוזר הביתה רגוע, סבלני ומסופק". יואל מדליק סיגריה,שואף אותה בשאיפה ארוכה ונושף באיטיות את העשן שנימסך בחדר. עוצר, מהרהר.

"החיים שלי השתנו כשהכרתי את קארל. קארל הוא אמריקאי שעבד שנים בחברה גדולה בסינגפור. נפגשנו בארוחת ערב אצל חברים. קארל הוא תאב חיים, אינטלקטואל, שופע שמחה וחופש. לקארל מעולם לא היו יחסים אינטימיים עם נשים. מאז ומעולם ידע שהוא אוהב גברים. קארל חיזר אחריי בלהיטות, בנחישות ובתבונה". יואל עוצר את שטף הדיבור, מקבע את המבט רחוק אי שם בחלל כאילו מסתכל על איזה סרט שמוקרן לפניו. "בילינו המון" ממשיך "לא הייתה לי בעיה עם החברה סביב, כולם הכירו אותו כחבר נפש שלי. התחיל בינינו רומן!!" יואל מדגיש את המשפט האחרון, מישיר אליי מבט בוחן. כשלא קורה דבר הוא ממשיך "זו הייתה תקופה נפלאה בחיי!!! התפתחה בינינו אהבה שמעולם לא חוויתי כמוה. בהתחלה קצת נבהלתי- מעולם לא חשבתי שאהיה עם גבר. כן, היו לי פנטזיות מיניות על גברים, פה ושם, אולי כמו לכל גבר? או לפחות להרבה גברים שדיברתי איתם שהם סטרייטים ששיתפו אותי בזה. אבל מכאן ועד לקיום מערכת יחסים אינטימית עם גבר? בלבל אותי!! באותה התקופה חליתי ועברתי את מה שעברתי. קארל היה איתי הרבה. אימא שלי ראתה שהיחסים בינינו שונים מאשר שני חברים כמקובל. מכיוון שלא רצתה לתת את דעתה מעבר לזה, מהפחדים של השוני והתפיסות התרבותיות-חינוכיות שלה, לא העמיקה יתר על המידה ביחסים האלו. אחרי שהבראתי – סיפרתי לך שהייתי בדיכאון? רציתי להיות עם קארל. החיים כבר לא היו מאוד מובנים מאליהם, הייתי חולה לב. חשבתי לעצמי שבזמן שנותר לי לחיות אני רוצה לחיות את החיים באהבה ובשמחה ולא כמו שאני חי. בינתיים הבנות שלי בגרו ועזבו את הבית, המחויבות שלי אליהם השתנתה. הייתה אפשרות לשנות את דרך החיים שלי אך היו לי פחדים - מה יגידו האחרים? איך אגיד לאשה? איך תקבלנה את זה הבנות?

הפחדים שלי היו המלכודת שלי- ואני העכבר".

"יום אחד, הרגשתי שאני לא יכול לסבול יותר!!! המוות נראה לי עדיף על החיים. בצר לי הלכתי לדבר עם אמא שלי. סיפרתי לה על המלכודת שבה אני נמצא" קולו של יואל הפך לרך ונעים במיוחד. "היא היתה כל כך חמה ואוהבת!!!" הדמעות מציפות את עיניו של יואל.

"אלו החיים שלך אתה יכול לעשות איתם מה שאתה חושב לנכון. לך על זה!!!" יואל מדגיש כל מילה לשם הבהירות. "הכל נהיה פתאום כל כך פשוט!! בלי ויכוחים, בלי כעסים, בלי הצטדקויות, השפלות, הגנות ובלי כל מה שדמיינתי לי שעלול להיות בשיחה. נהייה לי ברור. יצאתי מהמלכודת!!"

אני יושבת מול יואל וחושבת לעצמי האם גם לי יהיה את הכח והתבונה לקבל את הדרכים שיילדי יבחרו להם? האם גם אני אדע לשחרר אותם מפחדיי ומתבניות החשיבה שלי ואוכל לתת להם את ברכת הדרך?

אני נזכרת ביום ההוא כשאבא אמר לי:"בואי נאכל צהריים יחד במסעדה", "קרה משהו, אבא?" שאלתי בדאגה. השיחות טנדו עם אבא במסעדה היו נדירות .זכורות לי כאלה שמרחב המסעדה הגן מפני הרמת קול, טריקות דלת ובריחה לחדר. ההימצאות בין אנשים חייבה התנהלות מאופקת יותר מאשר בבית.

"לא קרה כלום, רוצה לשבת איתך כשאת פנויה מילדים ובית". לא השתכנעתי, הרגשתי שאבא בכל זאת רוצה מפגש אחר. להגיד? לשאול? לחלוק? הסתקרנתי והתארגנתי למפגש עוד באותו השבוע.

נפגשנו ב"מפגש הסטייק" בדרך פתח תקווה. זו המסעדה שנפגשנו בה גם בפעמים הקודמות.

אנחנו מזמינים, אוכלים, מפטפטים על הא ודא ושום דבר לא קורה. אני מצפה שלמפגש תהיה פואנטה. לא כל יום אבא מזמין אותי למסעדה לבד, בלי אמא ובלי בן זוגי. סיימנו לאכול אפילו את הקרם בוואריה האהוב עליי במיוחד במסעדה הזאת. ואז... אבא עוטף את כפות ידיי בכפות ידיו החמות, מביט בי בעיניו הכחולות כהות ואומר "חיכיתי הרבה זמן לפגישה הזאת. רציתי שתהיי אמא מנוסה כדי שתהיה לנו שיחה בין הורים.

עכשיו, כשמאיה בת שנה את יודעת קצת מה זה רגש הורי. אני רוצה לבקש ממך סליחה". עוצר, מלטף לי את הידיים. ולי נפערות העיניים. "סליחה? על מה?"

"רציתי הכי טוב בשבילך. חשבתי שאני כאבא שלך מכיר אותך מההתחלה שלך, יודע אותך בלי לשאול. בעיניי, ישנן שתי בחירות הכי חשובות בחיים. אחת: עם מי אתה עושה את המסע בחיים, מי אתה בוחר כבן זוג והשנייה: במה אתה עוסק. עם שתי הבחירות האלו שלך לא הסכמתי וניסיתי למנוע ממך בכל מיני דרכים. חשבתי שאת טועה ובוחרת לך חיים מאוד קשים. טעיתי בגדול! טוב שלא שמעת בקולי. אני רואה שאת שמחה בבחירות שלך, שהן נכונות בשבילך. את ידעת מה טוב לך ואני, אבא שלך, לא ידעתי. היום כשאת גם אמא, אני רוצה להגיד לך, שגם אם תחשבי שהילדים שלך טועים מאוד בבחירות שלהם, תזכרי את אבא שלך. את השיחה הזאת שלנו".

לא יכולתי להוריד את העיניים מאבא. את מגע כפות ידיי בידיו אני חשה גם ברגעים אלו. אבא היה מאוד נרגש,הוא שיתף אותי במחשבות שמעיקות עליו זמן רב.

אולי באותה הפגישה יכולתי להרגיש כמו "ניצחתי את אבא" .

במשך השנים אני רואה בבהירות יותר ויותר את מטבעות החסד שקיבלתי מאבי בארוחת צהריים אחת.