קוסה מחשי

חדוות הבישול שרתה עליי ביום שישי. להערב הזמנתי את המשפחה לארוחה ואני מסתערת על המטבח בשמחה ובתאווה של התעסקות עם אוכל. "אז מה להכין?" חשבתי. דפדפתי במחברת המתכונים שלי ושם פגשתי את "העוגיות של שרה", את ה"פלפלים של קרולה", את "חזה העוף של עדנה", את "החצילים של לאה" ואת "הקישואים של נחמה". כל שם מעלה בי חיוך של "פגישה מחודשת מחדר הטיפולים". "נחמה", "נחמה" אני חוזרת על השם. "מי זו הייתה?" אני מנסה להיזכר... תוך כדי קריאת המתכון אני נזכרת שברגע שרשמה לי אותו אמרה: "זה מתכון מנצח!! כשהוא עולה על השולחן כולם ישאלו אותך איך עשית? וישמיעו הרבה קולות של התענגות".

נחמה, אישה בשנות השבעים לחייה, הגיעה אליי לטיפול פיזיותרפי אחרי שעברה תאונת דרכים. היא השתקמה להפליא אך נשארה עם כאבים וחוסר תחושה באצבע ביד. הציעו לה ניתוח והיא סירבה בגלל פחדים. הספרית שלה, שהייתה פעם בטיפולי בגלל דלקת בגיד וניתוח נמנע, שלחה אותה אליי. נחמה הזכירה לי את גיסתי, רותי. חרושת קמטים מעישון כבד של שנים, רזה מאוד, נושמת בכבדות וגוררת רגלים בהליכה. ברגעים הראשונים איתה חשבתי "וואו איזו אישה נוקשה.. יהיה לי קשה איתה. מדברת דיבור קצר שנקטע בשיעול נמוך, לא ערב, לא נעים. מדייקת מאוד בפרטי התאונה שקרתה. רוב הזמן בשעה הראשונה סיפרה את קורותיה הבריאותיים. "זמננו עוד מעט תם וטרם בדקתי אותה" חשבתי. נגעתי בה, מגע של עור מחוספס. בדקתי אותה ולפי הממצאים התחלתי לטפל. המגע שלי הרגיע אותנו. נחמה התרווחה בכיסא. גם אני התרווחתי בשלי. הנשימה שלה שקטה, כך גם נשימתי. שתינו התמקדנו בתחושות. תחושת החספוס השתנתה. המפגש הסתיים בהרגשה של קירבה רבה יותר מאשר בתחילתו. נחמה דיווחה לי שהכאב שלה פחת. היא קבעה סידרה של מפגשים ואת הדרך לדלת עשתה בצעדים בוטחים ומהירים. למפגשים הבאים הייתה נחמה נכנסת בחיוך, בעודה בדלת הייתה אומרת "חיכיתי לפגישה איתך" או "השבוע ממש הרגשתי יותר את האצבע" או "הצלחתי השבוע לכתוב במחשב בלי כאב" וכך הייתה מתיישבת על כיסא הטיפולים ויותר לא התייחסה לאצבע או לגוף שלה במשך המפגש, אלא לשיחה איתי. "יש לי חבר –סיפרתי לך כבר?" שאלה בפגישתנו השנייה. "לא" עניתי. "כבר שלושים שנה אני איתו. עכשיו אנחנו לא גרים באותה עיר, אנחנו נפגשים לעיתים לסופי שבוע או לטיולים משותפים. אנחנו מדברים כל יום, כמה פעמים ביום". נחמה גרושה כ-10 שנים. עברה לגור בת"א כדי לגור ליד המשפחה שלה. "למה עזבת את העיר שגם הוא גר שם?" שאלתי. "כי אני לא מתכננת את החיים לפיו" אמרה והסגנון התוקפני הזדחל לקולה "תשמעי, חבוב'לה" פנתה אלי כאילו דיברה לאיזו נערה מתבגרת "כשמזדקנים זה כבר לא אותו הדבר. חושבים על הנוחיות, נעשים אגואיסטים. מה יהיה אם יקרה לי משהו? הוא יטפל או ידאג לי? או להיפך- אז אני אטפל בו?". "כן, זה מה שקורה בין בני זוג, לא?" אמרתי. "לא בקשר שלנו" פסקה נחמה. באותו רגע לא הבנתי, המשכנו בשתיקה להתמסר לתחושות ולתנועות. "היה לנו רומן מאוד סוער" קטעה נחמה את השתיקה "הוא היה הבוס שלי. ראיון העבודה שלי איתו התחיל בחדר העבודה והסתיים במסעדה. כל אותו היום התהלכתי עם חיוך על הפנים, שיננתי בזיכרון כל מילה שנאמרה או תנועה שנעשתה. התחלתי לעבוד עוד באותו שבוע. המלתחה שלי השתנתה, קניתי בגדים ואביזרים נלווים, בטירוף, שיניתי תספורת וביליתי שעות מול המראה. דברים שלא עשיתי מעולם. הייתי חוזרת באמצע היום הבייתה כדי להיות עם הילדים אחרי בית הספר ויוצאת שוב באמתלה זו או אחרת ומבלה איתו. הכרנו את כל בתי המלון, האכסניות והצימרים בסביבתנו. לא חזרנו לאף אחד. לפעמים היינו יוצאים באמצע העבודה בשתי מכוניות ונפגשים במקום קרוב – כל כך היינו משולהבים אחד מהשני". נחמה עצרה את שטף הדיבור, עור הפנים כאילו נמתח והשנים כמו נשמטו ממנה המבט שלה הופנה לאי שם. "את שומעת? הוא היה כל כך שנון ויצירתי! היה מעביר לי מכתבים להדפסה כשבין השורות היו משורבטים משפטים אליי, מקומות ושעת מפגש, מחשבות, בדיחות גסות ודברי אהבה". אני מסתכלת על נחמה, האישה משתנית מול עיניי. אל תוך סיפור החיים המרגש משתחל דוק של עצב, של כאב. "מה קרה בהמשך?" אני שואלת את עצמי "למה היא שוקטת, מהורהרת, מרוחקת?" "היו לי חיים נורא משעממים עד שהוא נכנס לחיי" המשיכה נחמה בקול שקט "פחדנו לעשות מהפכות במשפחות. אני פחדתי לוותר על הרווחה שחייתי בה והיו לי הרבה בעיות עם הילדים כך שלא רציתי לזעזע את המערכת. גם לו היו פחדים, במיוחד חשש שאם נחיה יחד אז התשוקה החזקה, הכמיהה לשעות הגנובות ייעלמו והקסם של הרומן יימוג". חשבתי, הייתי באותה התקופה אלמנה כארבע שנים, הרומנים הבלתי מחייבים ומתמסרים בחיי היו מבחירה והיוו לי שעשוע. "האם זה מה שעלול לקרות גם לי, עצב, חרטה, סבל?" המשיכה נחמה: "שלוש שנים אחרי שהכרנו ,הבן שלו נהרג. עולמו חרב. חשבתי אז שאני אהיה האחת שאצלה ירצה להתנחם אבל החיים לא היו כך. הוא התקרב מאוד לאשתו, הכאב המשותף חיבר ביניהם והפריד בינינו. אז חוויתי את האובדן הגדול שלי. האיש המשעמם והמעצבן נשאר בבית והאיש המסעיר והמחייה – כבה ונעלם". נחמה שקעה לעצבונה ועצבות נפלה גם עליי. "בכל זאת התגרשת והקשר ביניכם ממשיך" הוספתי. "התגרשתי כי לא יכולתי יותר לסבול את החיים השקריים בבית. הילדים גדלו ועזבו לדרכם ונשארתי עם בעלי בבית. זה היה נורא!! שקעתי בדיכאון!! הוא לא התגרש, אשתו חלתה בסרטן כעבור כמה שנים ונפטרה". "וכל הזמן הזה המשכת לעבוד איתו?" שאלתי. "כן, לא יכולתי להתנתק ממנו. מתי שהוא רצה להיות איתי - תמיד הייתי. כשהתאלמן חשבתי שנהיה ביחד אבל הוא שקע לתוך הזיכרונות, הכאבים, הגעגועים. מהחיים הקיימים התעלם", אמרה בשקט ולפתע הרימה את קולה בכאב "ממני, את מבינה, ממני הוא התעלם" עיניה מלאו בדמעות ועם השתיקה פרץ בכי, בכי של כאב קורע לב. ליטפתי את נחמה עד שהישירה אלי מבט ואמרה: "הייתי צריכה לא להרגיש את האצבע כדי להרגיש את הכאב הזה?" ושתינו פרצנו בצחוק משחרר.

בארוחת הערב, כש"הקישואים של נחמה" הוגשו לשולחן הסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי:

"קוסה מחשי - זה מה שאתם!"